בלית ברירה אתחיל מההגעה שלנו לקו-סמוי, שסיבכנו שלא לצורך. קראו והחכימו.
כבר מהארץ כשתכננו את הטיול, הזמנו טיסת חזרה מציאנג מאי לבנגקוק דרך חברת אייר אסיה מוקדם על הבוקר. מבנגקוק התכוונו להמשיך ישירות לאיים - פוקט או קו-סמוי, איך שיתחשק, וחשבנו שייצא זול יותר. כל השבוע בצפון התלבטנו בין טיסה לסוראטאני, אוטובוס לסוראטאני + מעבורת לקו-סמוי, טיסה ישירה לקו-סמוי, רכבת לסוראטאני.... ובסוף בלי לתכנן כלום הופענו לנו בשדה התעופה סוורנחומי בבנגקוק בשעה 9:30 בבוקר. משם העניינים החלו להסתבך מעט - בטיסה הקרובה לקו-סמוי בצהריים לא היה מקום, בטיסה של 22:00 היו מקומות אחרונים (12 שעות בשדה?!), טיסות אייר אסיה לסוראטאני גם היו מלאות, ובקושי בקושי מצאנו שני כרטיסי טיסה לסוראטאני בחברת one-two-go בשעה 13:30 בצהריים אבל... משדה התעופה דון מואנג. אז תוסיפו למחיר גם מונית ספיישל במחיר של 250 באט. בקיצור, בשעה שלוש נחתנו בסוראטאני, ומייד ביציאה מהמטוס מחכה דוכן שמציע חבילות אוטובוס + מעבורת לקו-סמוי, קו-פנגאן, או קו-טאו, במחיר חביב של כ 300 באט לפרסונה. כמובן מייד קנינו שני כרטיסים לקו-סמוי, עלינו על האוטובוס המאוד מאוד מסודר ופתחנו בנסיעה ל Donsak במרחק של כ 70 ק"מ, משם יוצאת המעבורת. האוטובוס מודרני ומשוכלל, נהג אגד ממוצע היה מטיס אותו ב 120 קמ"ש בלי למצמץ, אבל כתבתי כבר פעם שהמקומיים נוסעים לאט? הנסיעה של 70 ק"מ לקחה 3 שעות(!!!!!!!!), במהירות ממוצעת של צב צולע, כאשר רבע שעה לפני ההגעה ליעד הנהג עשה גם עצירת מנוחה של חצי שעה. החבר'ה הצרפתים שהכרנו בדרך לימדו אותנו לקלל את הנהג בשלל שפות אירופאיות בשלב זה. פספסנו שתי מעבורות (שיוצאות כל שעה), המתנו עוד 50 דקות למעבורת השלישית, בשקיעה הפלגנו לנו לכיוון האי, ולקראת השעה תשע בערב סוף-סוף הגענו.
עכשיו חשבון פשוט:
טיסה מצ'יאנג מאי לבנגקוק 1700 באט, מונית משדה לשדה 250 באט, טיסה לסוראטאני 1600 באט, אוטובוס + מעבורת 300 באט (מחיר כולל 3850 ליחיד), זמן הגעה 13 שעות. לעומתנו זוג חברים טס יומיים לפני בטיסה ישירה של בנגקוק איירוייס מציאנג מאי לקו-סמוי ב4100 באט לאדם, יצאו ב 8 בבוקר, ובעשר בבוקר היו כבר שם.
נסיעה באוטובוס + מעבורת מבנגקוק לקו-סמוי (דרך סוראטאני) תעלה כ1200 באט במשך כל הלילה (12 שעות?) באוטובוס מפואר (חוסכים על מלון); ונסיעה ברכבת מבנגקוק + אוטובוס + מעבורת תעלה כ 1600 באט, מ7 בערב עד למחרת בבוקר (first class עם 2 מיטות בתא נפרד), לא כולל עלויות ההגעה לתחנת הרכבת המרכזית. ועכשיו תנחשו על איזו מהאופציות אנחנו ממליצים :)
בכל אופן כשהגענו סוף -סוף לדונסאק, כמעט בחשיכה, קלטנו שצריך לדאוג למלון כאן ועכשיו. שניות לפני העליה למעבורת סוכנת מלונות מקומית שיושבת ומחכה ללקוחות בתחנת המעבורות א. דיווחה שכמעט כל המלונות מלאים; ב. מצאה לנו חדר במלון, כאשר העברת הכספים התרחשה על המים כבר.
מתוך הסקר שוק שעשינו בארץ החלטנו בקו סמוי וקו-פיפי ללכת על מלונות מפוארים, ופשוט להתפנק כל הימים שהיינו שם, אז המחירים והבעיות בהתאם.
שמענו שהחופים המרכזיים בקו-סמוי הם עמוסים, בעיקר ציאוונג ולמאי, ולכן בחרנו במלון באמצע שומקום, בין העיירה נאטון Nathon שם עוגנת המעבורת, לכיוון למאי. המלון יפהפה, מפואר חבל על הזמן, עם שתי בריכות שחייה, אחת מהן נושקת לים, ושירות 7 כוכבים מתוך 5. קיבלנו חדר ב 2500 באט, עם יציאה ישירה לבריכה ושני דרגשים אישיים. החדר היה פנוי ללילה אחד בלבד, הבונגלוס ליד הים/הבריכה היו כולם תפוסים, ונשאר רק חדר פנוי אחד נוסף בקומה השניה (בלי הלוקסוס של להתגלגל מהמיטה למים) במידה ונרצה להשאר עוד. הגענו סחוטים מכל היום המטורף הזה, ישר צעקנו וואו, ורצנו החוצה מהמלון לחפש בילויים ואוכל. פה התגלתה הבעיה היחידה של המלון הזה - אין כלום מסביב. בכביש הראשי חושך מצרים, מפחיד ללכת בו לשומקום בתשע בערב, הצלחתי לדרוך על נחש דרוס כי לא ראינו מטר מלפנינו. איכשהו הגענו למלון השכן היחיד (5 דקות הליכה על הכביש, Big John's המומלץ שלא בצדק על ידי לונלי פלנט), רק בשביל לגלות מלצר מתחנחן בשם סוזן שהאיץ בנו להזמין, כי המטבח של המסעדה נסגר (השעה 21:30), ושני פנסיונרים גרמנים שישבו בשולחן לידנו והיו כל כך שתויים שלא יכלו לזוז, כנראה מהשעמום. פחדנו לעלות חזרה על הכביש, אז חזרנו למלון בהליכה על החוף, לקחנו לפטופ מהקבלה, והתיישבנו בחדר לחפש לנו לינה לימים הבאים.
מה נגיד לכם, סוכנת המלונות צדקה - כל המלונות המפוארים, וכל הבונגלוס ליד הים תפוסים (או עולים מעל 8000 באט), בלתי אפשרי למצוא מלון אחד שאפשר להשאר בו מספר ימים ברצף, אז אחרי שעה של גלישה וטלפונים הרמנו ידיים והלכנו לישון.
בכל מקרה אם מישהו מחפש פאר בשילוב עם בדידות מוחלטת, ולא מפריעה לו נסיעה של 15 דקות עד לפיצוציה הקרובה, המלון הזה הוא פשוט מושלם:
Rajapruek Samui Resort
95/5Moo.2, Lipa Noi, Thong Yang Beach Koh Samui
Tel: +6677423 Fax: +6677423115
http://www.rajaprueksamuiresort.com/
למחרת, לאחר ארוחת הבוקר ההכי טובה בכל תאילנד, נסענו במונית ב 600 באט לחוף צ'אוונג Chaweng, כי הבנו שבדידות זה לא בשבילנו. עברנו בלא מעט מלונות מלאים עד אפס מקום, עד שהגענו ל Palm Island Hotel בקצהו הצפוני של צ'אוונג, שם הזמנו בונגלו בגן ב 4000 באט ללילה ליומיים הראשונים. מלון יפה, עם בריכה, חוף ים עם דרגשים, לא משתווה למלון הקודם אבל ראינו שאין אופציות אחרות. הבונגלו בגן היה נהדר, שקט, עם תקרה מקומרת וחדר אמבטיה מפואר משיש אפור. ארוחת הבוקר היתה מעט מאכזבת יחסית למחיר וכללה כוס קפה וטוסט עם ריבה. כל השאר דרש תשלום, אבל מאוד נעים להתחיל את הבוקר בשתיית קפה ישירות על החוף.
חשבנו שחוף צ'אוונג עמוס כמו אילת בשיא העונה, אבל לא. המשמעות של עמוס בקו-סמוי היא שיש אנשים. גם בשעות היום אפשר להתהלך על החוף בעיניים עצומות ולא להתקל באף אחד. כל כמה מטרים משתרע לו על דרגש אדם אחד או שניים, ומדי פעם עובר זוג בהליכה ספורטיבית. החלק הנחמד בחוף צ'אוונג הוא מוכרי האוכל שמסתובבים על החוף ומציעים תירס, או פירות טריים, או גלידה. החלק הפחות נחמד זה מוכרי הבגדים והתכשיטים שמביאים את הסחורה עד אליך, ומדי פעם מפריעים לשנת השיזוף. בנוסף מסתובבים שם גם מוכרי קעקועי חינה עם אלבומי דוגמאות. הקעקוע נעשה במקום, על החוף, באיכות טובה.
המלונות הרציניים יושבים עם ה"גב" לכביש הראשי, וה"פנים" לים. בין המלון לים בדרך כלל תהיה בריכה, ויציאה לחוף המשותף, ולעתים קרובות גם מסעדה ישירות על החוף. הכביש הראשי מספרו 4169 והוא עוקף את כל האי ומגיע לכל החופים ולשדה התעופה. ממנו יוצא שילוט לכל האטרקציות התיירותיות באי, וההתמצאות בקו סמוי בזכותו קלה מאוד - פשוט נוסעים בו ועוקבים אחר השלטים, רק רצוי לדעת בגדול איפה נמצא כל חוף, כדי לשמור על הכיוון הכללי. על הכביש לפני המלונות בחופים יתרכזו כל החנויות, המסעדות, סוכנויות הנסיעות, המועדונים. החופים צ'אוונג ולמאי הגדולים הם הכי עשירים במסעדות ומועדונים, בנאטון יש בעיקר חנויות ולא נשכח את שוק האוכל המעולה ישר על המזח, והחופים הקטנים יותר כמו ביג בודהא , בו פאט, באן-קאו יכילו גם חנויות ומסעדות, בהיצע מצומצם. לאחר השקיעה צ'אוונג ולמאי מתעוררים לחיים עם שלל נורות צבעוניות שמקשטות כל מסעדת חוף, אין יותר רומנטי מלטייל יחפים על קו המים ולעצור לנשנוש או ארוחת ערב. בכביש הראשי המסעדות פתוחות עד 23-24 בלילה, גם הטובות שבהן חצי ריקות, ובסמטאות תמצאו ברים ומועדונים שפתוחים עד 4-3 בבוקר ומרכזים את כל האלכוהול והאהבה באי. בחוף צ'אוונג בסמטת Green Mango, שהוא המועדון המפורסם ביותר לפי כל מדריכי הטיולים, ניתן לראות את הפרדוקס - גרין מנגו עצמו ריק לחלוטין, וכל המועדונים מסביבו מפוצצים עד אפס מקום בתיירים ששותים, תיירות ששותות, הסטוצים שביניהם, והבנות התאיות שגם באו לתפוס נתח מהשוק. האווירה מעולה, האלכוהול נכנס בקלות, המוסיקה - כמו בכל מועדון, הריקודים זורמים, כולם שתויים אבל מתנהגים בנימוס, והלילה עובר בהנאה בין אם בתצפית, או בציד. מומלץ, למרות שהמחירים כאן לא זולים בכלל, עם פיצה גרועה ב 10 שקלים, ובאקט ב50.
לאחר שהתמקמנו במלון, החלטנו שאנחנו צריכים להמשיך ולארגן את המשך הטיול באיים לפני שנתקע שוב בלי מלון וכרטיסי טיסה. נכנסנו לסוכנות נסיעות Unicorn בחוף צ'אוונג מול מגדל השעון, ובמקרה נפלנו על סוכנת הוגנת, מסודרת, מבינה בלוחות זמנים (בתאילנד זה נדיר), ובעלת העיניים ההכי יפות שפגשנו אי פעם. בכל אופן, הזמנו מעבורת עם איסוף לקו-פנגאן למסיבת ה halfmoon ב 14.2, גסטהאוס בסיסי בקו-פנגאן ליד המזח, מעבורת חזרה לקו-סמוי למחרת בצהריים, טיסה אחה"צ לפוקט, מלון בפוקט, ולמחרת מונית ומעבורת לקו-פיפי וחזרה לפוקט כעבור יומיים, וטיסה מפוקט לבנגקוק.
בקיצור, התיאום של לוחות הזמנים, ההזמנות, הדפסת כל השוברים, אישרור כרטיסי הטיסה לקחו בערך שעתיים, במהלכם אני פיתחתי כאב ראש סוער במיוחד, והוצאתי 19,500 באט עבור הכל לשנינו (2450 ש"ח). המחירים היו סבירים ביותר, הלו"ז מדויק מאוד, מחירי כרטיסי הטיסה היו זולים יותר מאשר באתר הרשמי של חברות התעופה שבדקתי לבד(?! הפתעה).
בכל אופן, אישי לא יכל עוד להתמודד עם הצפת הניירות והטלפונים בסוכנות הנסיעות, והבריז כעבור חצי שעה להשכיר טוסטוס. כמובן שיצאה מזה חוויה, כאשר הוא הצליח לרסק את הטוסטוס עם המוכר רכוב מאחור, ובעצמו קפץ לו על רגל אחת הצידה, בעודו סובל משריטות קלות בקרוקס. תודה על כך שהוא 1.90, שהמוכר והטוסטוס שרדו ולא דרשו כסף, ותודה שלא הייתי נוכחת. בכל אופן, עד שיצאתי מהסוכנות חמושה בכרטיסים ואופטלגין, הוא כבר בא לאסוף אותי בסוזוקי 4X4 דו מושבית ב800 באט עם ביטוח.
עכשיו היינו מוכנים סוף-סוף להרגע ולהתרווח. אז מה שעשינו בחמשת הימים שנותרו לנו בקו-סמוי זה להסתובב באוטו בכל האי, לנסות כל מני מזונות מוזרים במסעדות או דוכנים, קצת בטן-גב (התכוונו לעשות הרבה, אבל השתעממנו), וכמובן בדקנו אטרקציות מומלצות. לדוגמא מפלי Namuang שזהו המפל ההכי גדול באי, בסביבות ה 80 מטר, והוא ידוע בעיקר בצבע האדום של הסלעים, שיוצר כל מיני צורות פנים. זהו גם המפל עם הגישה ההכי קלה מהחניה, והחניה בתשלום 20 באט. הוא מלא בתיירים שעוברים מגדה לגדה ונכנסים למים, בדרך למפל ישנו מחנה פילים המציע טיולים עם ארוחות במפל, ובכלל כל העסק מאוד ממוסחר, מה שלא מונע ממנו להיות יפה.
נעים לבקר בחוף ביג בודהא, הוא קטן מאוד עם כמה חנויות מגניבות של פסלונים ו"אמנות זבל". בעיקר שווה להגיע למקדש וסביבתו לקראת השקיעה, שהיא פשוט מחשמלת. ניתן לצפות בנזירים מתפללים, והמבקרים מקבלים מקלון ומתבקשים לעבור לאורך שורת הפעמונים במקדש ולצלצל. פשוט מקסים, והמראה של פסל הבודהא הענקי הזה משדרג את כל המקום.
לבד בציאנג מאי
בסיום הטיול של טאנה היה כיף גדול לישון עד מאוחר. לאחר שהתעוררנו בנחת, יצאנו לטייל ברגל בציאנג מאי ובקלות רבה מצאנו את עצמנו מסיירים במקדשים הרבים הפזורים בקרבת המלון, ובעצם בכל מרכז העיר, והעיר העתיקה. כל מקדש שווה כניסה וסיור. כל אחד מהם מעוטר ידנית בכל סנטימטר של השטח. הקירות הפנימיים מקושטים בציורי קיר, הקירות החיצוניים מוזהבים, מכוסים במוזאיקה של זהב, זכוכית צבעונית. על כל כניסה מגינים שני שדים מעוטרים, או שני נחשים. לפי המיתולוגיה הבודהיסטית הקופים מאכילים את בודהה, הציפורים משקות אותו, ונחש קוברה מגן עליו מפני השמש, לכן ניתן לראות הרבה פסלי קופים ונחשים במקדשים.
אחד המקדשים המפורסמים בציאנג מאי הינו מקדש ה Jade Buddha שנמצא במרכז התיירותי של ציאנג מאי, בין העיר העתיקה לשוק הלילה, וניתן למוצאו בקלות כי יש שילוט רחוב בערך בכל מקום. שמו המקומי הוא Wat Ou Sai Kham והפירוש הוא מקדש חולות הזהב. במקדש ניתן למצוא פגודה קטנה עתיקה בת מעל 300 שנה, שזהו המקדש המקורי שננטש על ידי הנזירים בגלל שהכפר המקומי לא יכל לפרנס אותו יותר. היא חבויה בתוך פגודה גדולה יותר, שנבנתה מתרומות במאה הקודמת. בבנין המרכזי יימצא הפיצ'ר העיקרי של המקדש - 4 פסלי בודהה העשויים מג'ייד מסוגים שונים. בכל אחד מהם נקדח חור, ולתוכו הוכנסו בטקס מיוחד פיסות משרידיו הקדושים של בודהה. כמו כן המקומיים מאמינים שנגיעה בבטנו של פסל הבודהה המרכזי במקדש מגשימה משאלות. במקום נמכרות גם מזכרות רבות העשויות מג'ייד, ומביאות מזל.
כתובת המקדש: 24Chang Moi Kao Rd. Chiangmai City
מקדש שחייבים לבקר בו, בין הידועים והקדושים בכל תאילנד הינו מקדש Wat Phrathat Doi Suthep, שנמצא במעלה ההר המשקיף על כל ציאנג מאי. המתחם הנוכחי נבנה במאה ה 16, והורחב ושופץ בהמשך. 306 מדרגות NAGA (נחש) מובילות למקדש, למי שמתקשה יש רכבל בתשלום סמלי, אבל הן קלות לעלייה. המקדש מכיל שרידים קדושים שנתגלו במאה ה 14, והובלו למקום על גבו של פיל לבן, אשר מת מהמאמץ. במהלך הסיור תיתקלו בפסלו של הפיל הלבן, שורות ארוכות של פעמונים, מגדל ובו פעמון וגונג ענקי, נקודת תצפית על כל ציאנג מאי, ומתחם פנימי גדול עם המוני פסלים מוזהבים של בודהה בכל הצורות והגדלים. הפעמונים ניתנו כמתנה למקדש מכל מני מדינות שכנות. כל שנה מציינים את הלידה, ההארה, והפטירה של בודהה בטקס Visakha Bucha day, במהלכו נזירים עולים במדרגות, מתפללים, ושופכים מים. במתחם המקדש ישנם גם קברים שהם בעצם לוחות שיש קטנים עם שמו של הנפטר, וכנראה שמאחוריהם נמצא האפר.
הכניסה עולה 30 באט, וההגעה היא במונית הטנדר האדומה (טוקטוקים לא יכולים לעלות על ההר). המוניות ממתינות ליד הכניסה לגן החיות במורד ההר עד שתתמלאנה באנשים. הנסיעה מעלה עולה 40 באט לאדם, הלוך וחזור 70 באט, כאשר הנהג מתחייב להמתין שעה לכל הנוסעים, ובאמת מחכה. אנחנו נזקקנו לשעתיים, אך בהחלט ניתן להסתפק בשעה.
במהלך היום הראשון הספקנו גם לעבור מהמלון של טאנה, שהתגלה כמעט רועש מבפנים ומפוצץ מדי בישראלים לטעמנו. תוך דקות מצאנו חדר במלון בסוי הסמוך, ב 810 באט ללילה כולל ארוחת בוקר, מעלית, ספא, חדר עם אמבטיה ווילון אמבטיה (!), מים רותחים מדוד מרכזי, ובלי ישראלים בכלל. למי שהתקציב מאפשר, אנחנו מאוד ממליצים Tapae Hotel , Soi 4, Tapae Rd. Chiang Mai
הערת ביניים קטנה למה לא אהבנו ישראלים - יפאנים לא צועקים במסדרון בארבע בבוקר "איציק, איציק, איפה המפתח/תיק/חולצה" דבר ראשון; ודבר שני, כשאתה יוצא בבוקר לשתות כוס קפה, אתה עוד לא רוצה לדבר עם אף אחד, אז לפגוש בלובי עוד לפני הקפה 40 איש שאתה מכיר וכולם רוצים לספר לך משהו... זה מדכא, למרות שמאוד שמחנו לראות את אותם האנשים באמצע היום.
בערב, כמו בכל ערב, רגלינו אוטומטית נשאו אותנו לשוק הלילה. הוא משתרע על רחובות שלמים, במרכזו דוכני אוכל זולים מכל מיני סוגים (פירות ים, הודי, סושי, מוקפצים), והמנות נקנות במעין תווי קניה שקונים בקופה נפרדת, ואפשר לפדות את המיותרים תוך 24 שעות. ליד דוכני האוכל יש מסעדה גדולה של פירות ים, עם שולחנות פלסטיק פשוטים שכל הזמן מלאים, ולא סתם. הכל טרי-טרי, לא זול במיוחד, אבל טעים מאוד. בנוסף, במרכז שוק הלילה ישנם שולחנות מול במה, עליה כל ערב יש הופעות בחינם של מוסיקה וריקודים תאילנדיים. ביומיים הראשונים לטיולינו בשוק לא קנינו כלום, פשוט היה מרתק להסתובב בתעשיית הבסטות הענקית הזו, לראות את המוכרים, התיירים, הטוקטוקים, הבדים, בתנועה מתמדת. בשעות הלילה לפני השינה קינחנו במסאז' בספא של המלון (בכל שעה בתיאום מראש, במחיר רגיל). נפלנו על מעסה מצחיקה, עם אנגלית טובה להפתיע, שסיפרה לנו על לקוחות משונים שהיו לה (כמו השיכור שביקש ממנה לא לעשות לו מסאז', ישן שעה בכורסא, קם, שילם, והלך), ועל תיירים יפאנים שבאים לתאילנד לשחק גולף, כי זה הרבה יותר זול, וגם להשיג בחורות צעירות. היא סיפרה גם על עצמה, בת 36 גרושה ומחפשת במרץ, אמא לבת 16 שגרה אצל הסבתא בציאנג ראי, והיא נוסעת לבקרה פעם בכמה חודשים.
בקרבת החומות של העיר העתיקה ישנם כמה בארים, חלקם עם מוסיקה חיה, שפתוחים עד שתיים בלילה, ומתמלאים עם החשיכה בתיירים שתויים, ולעתים גם מקומיים שתויים. חיי לילה נחמדים, שמשאירים אנרגיה לטיולי מחר בבוקר.
במקדשים ביום הראשון הכרנו גם כל מני תאילנדים מעניינים, גבר מבוגר שעוסק באגרוף תאילנדי וחי באוסטרליה עם אשתו האוסטרלית והגבוהה ממנו בראש וילדיהם הבוגרים, והגיע לביקור מולדת. הכרנו גם בחור צעיר מבנגקוק, שהגיע לציאנג מאי להזמין לעצמו חליפות לקראת העבודה החדשה שלו בתור דייל קרקע. לדבריו רבים מבנגקוק מגיעים לציאנג מאי לקנית מלתחה עסקית, העיר ידועה בחייטים טובים ומחירים זולים. אותו הבחור סיפר לנו שביום למחרת יתקיים טקס הפיכת הנערים המתלמדים לנזירים, וגילוח פומבי של ראשם, מוקדם בבוקר בעיר העתיקה. לכן למחרת ב6:15 כבר היינו מחוץ למלון, ובזריחה נכנסנו בשער Tapae Gate הקרוב לעיר העתיקה. אגב, ליד השער הזה נמצא גם אצטדיון אגרוף תאילנדי. לא הצלחנו למצוא את הטקס המבוקש, אך סיירנו בכל העיר העתיקה, צפינו במקומיים מביאים למקדשים מנחות של אוכל צמחוני לנזירים (בעיקר אורז, ביצים, ולעתים גם מוצרים שימושיים כמו אבקת כביסה וסבון). נכנסנו להרבה מקדשים שונים בדרך לראות תפילות, פסלי בודהה, ופעם אחת קרב תרנגולים מרשים במיוחד בין תרנגולי המקדש. היה מעניין במיוחד לראות את המקומיים קמים ונוסעים לעבודה, פותחים את בתי העסק, מסיעים את הילדים לבתי הספר, ואוכלים ארוחות בוקר מלאות של אורז, נודלס ובשר (ארוחות צהריים לכל דבר). מונומנט של שלושת המלכים, שנמצא במרכז העיר העתיקה לפני מוזיאון האמנות, מושך אליו מקומיים שמניחים לפניו מנחות, מבעירים קטורת ומתפללים. למרות שהמונומנט נמצא במרכז רחוב, על מנת להתקרב אליו יש להסיר נעליים, והכל נקי. כשהתעייפנו עצרנו לקפה בחצר של מלון בוטיק קטן מדהים ומעוצב Villa Duang Champa (מחיר חדר כ 3000 באט, מאוד מיוחד ויפהפה ומודרני, הלוואי והיה כסף http://www.duangchampa.com/ ) וחזרנו למלון לישון כמה שעות עד הצהריים. בצהריים מצאנו נהג מונית נחמד שלקח אותנו במחיר של 400 באט למפלי Mae Sa שנמצאים 16 ק"מ מציאנג מאי. בדרך עברנו ליד בסיסי הצבא התאי, כולל מתחם אימוני צניחה. הנהג סיפר שבעבר מפלי מאי-סא היו מאוד פופולריים בקרב התאים כמקום בילוי בטבע, והיו מלאים בסופי השבוע. אבל בעקבות גל התיירים מחיר הכניסה התייקר מ 30 באט ל 200, ובאמת המפל היפהפה הזה היה כמעט ריק מאדם. ישנם 10 מפלונים קטנים, שמתפרסים על מס' קילומטרים של שבילים מאורגנים נוחים מאוד, טובלים בירוק, עם מקומות ישיבה מסודרים, מקומות בהם ניתן להכנס למים הקרים מאוד, ונקודת תצפית. נפלא לבוא עם בגד ים, מחצלת וסנדוויץ' ולבלות כמה שעות בפיקניק בגן עדן. הנהג המתין לנו בסבלנות כמעט שלוש שעות, וחזרנו העירה לעוד סיבוב בשוק הלילה, שני קילוגרמים של שרימפס ענק במסעדת השוק, ומסאז' לילי.
ביום האחרון בצפון התלבטנו האם להשכיר רכב ולנסוע לצפון לכיוון פאי, או לחלופין (וזו היתה ההצעה המנצחת) לבלות יום שלם עם פילים, שלחלוטין כבשו אותי במופע הפילים בטאנה. מצאנו פרסומת במפת תיירים של חווה בכפר האנג-דונג 30 ק"מ מציאנג מאי, אשר מציעה טיולים אישיים (עד 6 איש) על פילים. טלפנו, ביררנו, וקבענו שיאספו אותנו מהמלון ב7:15 בבוקר, והמיניבוס הגיע בדיוק בזמן. בפנים המתינה לנו בחורה בשם נאט, וזוג צעירים אוסטרלים מסידני, ג'יימס וסנדי, מאוד פתוחים וחברותיים. התחלנו בשוק מקומי, בו קנינו פירות לכבד בהם את הפילים (שהתברר שאוהבים בננות כמובן, מנגו צעיר ירוק, ולימונים), ונאט קנתה מצרכים לארוחת הצהריים שלנו. משם המשכנו לחווה, שנמצאת במרכז כפר האנג-דונג, בינות לשדות האורז. החווה מנוהלת על ידי פאט (שם מלא Patara) ששם לעצמו כמטרה להציל פילים, ואוסף אותם מכל תאילנד. בחווה יש מספר פילים מצומצם, ותוכנית רבייה של פילון אחד. פותחים בהרצאה קצרה על היסטוריית השימוש בפילים בתאילנד - קודם למלחמה, אחר כך ביערנות, וכאשר נאסרה כריתת עץ הטיק בתאילנד בשנות השבעים הפילים המובטלים הופנו לתיירות. לאחר הסבר קצר על התנהגות נאותה ליד פיל, אנו מובלים כל אחד להכיר את הפיל האישי שלו למשך היום, והמאהוט (מוביל הפילים) האישי גם כן. בעלי זכה בפילה שמחה בשם קוואן, שלא הפסיקה לצהול ולנפנף באוזניה כל היום (סימן של שביעות רצון), ואילו אני חוברתי לבון-פאק, פיל זכר יחיד בחבורה. כיבדנו את הפילים בפירות שהבאנו, חוויה מיוחדת במינה. העור שלהם רך ומעט מחוספס, צומחות ממנו שערות קשיחות בודדות, ולכל פיל דוגמא ייחודית של כתמים, וצורת אוזניים. יש להם ארבע שיניים טוחנות בצורת סירה, שמתחלפות מספר פעמים במהלך חייהם, ושקועות מסביב ללשון חלקה מאוד. הם נותנים להכניס להם את האוכל ישירות לתוך הפה, ולגעת! אנחנו מובילים את הפילים לנחל, נכנסים איתם למים עם דלי ומברשת, ועושים להם אמבטיה רצינית שניכר שהם נהנים ממנה מאוד, צוהלים ומשפריצים מים מהחדק בחזרה. לאחר מכן מלמדים אותנו איך לעלות על הפיל (יש מספר דרכים, החל מלעלות עליו כשהוא שוכב, מרים רגל אחורית או קדמית, או מעלה אותך על החדק). רוכבים על הפיל בישיבה על הצוואר, כאשר הברכיים אמורות להשען על בסיסי האוזניים, וכפות הרגליים על השכמות. אין שום חבל או אוכף להחזיק, יושבים הרבה יותר גבוה ממה שזה נראה על הקרקע, וברכיבה בדרך סלולה מאוד קשה להחזיק מעמד ולא לצנוח למטה. בהליכה דרך הג'ונגל לעומת זאת הישיבה על הפיל הופכת להיות הרבה יותר קלה. השליטה על הפיל היא באמצעות מספר פקודות שנכתבות בעט על האמה, ועל ידי מגע מאחורי האוזניים בכף הרגל (ימין, שמאל, מהר, לאט). אנו רוכבים על הפילים בתוך הג'ונגל ומגיעים למפלון קטן. הפילים נכנסים למים, המאהוטים איתם, וגם סנדי העיזה להכנס על פילתה לתוך המים (ואחרי 4 פילים, בוץ). אוכלים ארוחת צהריים שבושלה ע"י נשות הכפר על מצע עלי בננה מהרצפה, בידיים (אחת הארוחות הטובות בחיי, האורז ההכי טעים זה בטוח) , ואת השאריות נותנים לפילים, כולל את המפה. בדרך חזרה רוכבים דרך שדות האורז, המאהוטים כורתים קנה סוכר ומאכילים את הפילים, וגם בני האדם ייהנו ממנו. לאחר שמקלפים את הקליפה החיצונית נוגסים בחלק הסיבי הפנימי ומוצצים מיץ מתוק מאוד, אין פלא שהפילים מתים על זה. בערך בשעה ארבע המיניבוס החזיר אותנו למלון, לאחר היום ההכי מרגש שהיה לי בתאילנד. התחושה של להיות קרוב כל כך לחיה המדהימה והאינטליגנטית הזו פשוט לא ניתנת לתיאור.
הטיול יקר, 4200 באט לאדם, אבל החוויה שווה את זה ובגדול. כולל איסוף ופיזור מהמלון, ודיסק תמונות שלצערנו שכחנו לאסוף מהלובי של המלון בציאנג מאי בבוקר למחרת לפני הטיסה לבנגקוק. ליצירת קשר:
http://www.pataraelephantfarm.com/
e-mail: pat_theerapat@hotmail.com
טלפון: 081-9922551 081-6170958 086-1827091
אחד המקדשים המפורסמים בציאנג מאי הינו מקדש ה Jade Buddha שנמצא במרכז התיירותי של ציאנג מאי, בין העיר העתיקה לשוק הלילה, וניתן למוצאו בקלות כי יש שילוט רחוב בערך בכל מקום. שמו המקומי הוא Wat Ou Sai Kham והפירוש הוא מקדש חולות הזהב. במקדש ניתן למצוא פגודה קטנה עתיקה בת מעל 300 שנה, שזהו המקדש המקורי שננטש על ידי הנזירים בגלל שהכפר המקומי לא יכל לפרנס אותו יותר. היא חבויה בתוך פגודה גדולה יותר, שנבנתה מתרומות במאה הקודמת. בבנין המרכזי יימצא הפיצ'ר העיקרי של המקדש - 4 פסלי בודהה העשויים מג'ייד מסוגים שונים. בכל אחד מהם נקדח חור, ולתוכו הוכנסו בטקס מיוחד פיסות משרידיו הקדושים של בודהה. כמו כן המקומיים מאמינים שנגיעה בבטנו של פסל הבודהה המרכזי במקדש מגשימה משאלות. במקום נמכרות גם מזכרות רבות העשויות מג'ייד, ומביאות מזל.
כתובת המקדש: 24Chang Moi Kao Rd. Chiangmai City
מקדש שחייבים לבקר בו, בין הידועים והקדושים בכל תאילנד הינו מקדש Wat Phrathat Doi Suthep, שנמצא במעלה ההר המשקיף על כל ציאנג מאי. המתחם הנוכחי נבנה במאה ה 16, והורחב ושופץ בהמשך. 306 מדרגות NAGA (נחש) מובילות למקדש, למי שמתקשה יש רכבל בתשלום סמלי, אבל הן קלות לעלייה. המקדש מכיל שרידים קדושים שנתגלו במאה ה 14, והובלו למקום על גבו של פיל לבן, אשר מת מהמאמץ. במהלך הסיור תיתקלו בפסלו של הפיל הלבן, שורות ארוכות של פעמונים, מגדל ובו פעמון וגונג ענקי, נקודת תצפית על כל ציאנג מאי, ומתחם פנימי גדול עם המוני פסלים מוזהבים של בודהה בכל הצורות והגדלים. הפעמונים ניתנו כמתנה למקדש מכל מני מדינות שכנות. כל שנה מציינים את הלידה, ההארה, והפטירה של בודהה בטקס Visakha Bucha day, במהלכו נזירים עולים במדרגות, מתפללים, ושופכים מים. במתחם המקדש ישנם גם קברים שהם בעצם לוחות שיש קטנים עם שמו של הנפטר, וכנראה שמאחוריהם נמצא האפר.
הכניסה עולה 30 באט, וההגעה היא במונית הטנדר האדומה (טוקטוקים לא יכולים לעלות על ההר). המוניות ממתינות ליד הכניסה לגן החיות במורד ההר עד שתתמלאנה באנשים. הנסיעה מעלה עולה 40 באט לאדם, הלוך וחזור 70 באט, כאשר הנהג מתחייב להמתין שעה לכל הנוסעים, ובאמת מחכה. אנחנו נזקקנו לשעתיים, אך בהחלט ניתן להסתפק בשעה.
במהלך היום הראשון הספקנו גם לעבור מהמלון של טאנה, שהתגלה כמעט רועש מבפנים ומפוצץ מדי בישראלים לטעמנו. תוך דקות מצאנו חדר במלון בסוי הסמוך, ב 810 באט ללילה כולל ארוחת בוקר, מעלית, ספא, חדר עם אמבטיה ווילון אמבטיה (!), מים רותחים מדוד מרכזי, ובלי ישראלים בכלל. למי שהתקציב מאפשר, אנחנו מאוד ממליצים Tapae Hotel , Soi 4, Tapae Rd. Chiang Mai
הערת ביניים קטנה למה לא אהבנו ישראלים - יפאנים לא צועקים במסדרון בארבע בבוקר "איציק, איציק, איפה המפתח/תיק/חולצה" דבר ראשון; ודבר שני, כשאתה יוצא בבוקר לשתות כוס קפה, אתה עוד לא רוצה לדבר עם אף אחד, אז לפגוש בלובי עוד לפני הקפה 40 איש שאתה מכיר וכולם רוצים לספר לך משהו... זה מדכא, למרות שמאוד שמחנו לראות את אותם האנשים באמצע היום.
בערב, כמו בכל ערב, רגלינו אוטומטית נשאו אותנו לשוק הלילה. הוא משתרע על רחובות שלמים, במרכזו דוכני אוכל זולים מכל מיני סוגים (פירות ים, הודי, סושי, מוקפצים), והמנות נקנות במעין תווי קניה שקונים בקופה נפרדת, ואפשר לפדות את המיותרים תוך 24 שעות. ליד דוכני האוכל יש מסעדה גדולה של פירות ים, עם שולחנות פלסטיק פשוטים שכל הזמן מלאים, ולא סתם. הכל טרי-טרי, לא זול במיוחד, אבל טעים מאוד. בנוסף, במרכז שוק הלילה ישנם שולחנות מול במה, עליה כל ערב יש הופעות בחינם של מוסיקה וריקודים תאילנדיים. ביומיים הראשונים לטיולינו בשוק לא קנינו כלום, פשוט היה מרתק להסתובב בתעשיית הבסטות הענקית הזו, לראות את המוכרים, התיירים, הטוקטוקים, הבדים, בתנועה מתמדת. בשעות הלילה לפני השינה קינחנו במסאז' בספא של המלון (בכל שעה בתיאום מראש, במחיר רגיל). נפלנו על מעסה מצחיקה, עם אנגלית טובה להפתיע, שסיפרה לנו על לקוחות משונים שהיו לה (כמו השיכור שביקש ממנה לא לעשות לו מסאז', ישן שעה בכורסא, קם, שילם, והלך), ועל תיירים יפאנים שבאים לתאילנד לשחק גולף, כי זה הרבה יותר זול, וגם להשיג בחורות צעירות. היא סיפרה גם על עצמה, בת 36 גרושה ומחפשת במרץ, אמא לבת 16 שגרה אצל הסבתא בציאנג ראי, והיא נוסעת לבקרה פעם בכמה חודשים.
בקרבת החומות של העיר העתיקה ישנם כמה בארים, חלקם עם מוסיקה חיה, שפתוחים עד שתיים בלילה, ומתמלאים עם החשיכה בתיירים שתויים, ולעתים גם מקומיים שתויים. חיי לילה נחמדים, שמשאירים אנרגיה לטיולי מחר בבוקר.
במקדשים ביום הראשון הכרנו גם כל מני תאילנדים מעניינים, גבר מבוגר שעוסק באגרוף תאילנדי וחי באוסטרליה עם אשתו האוסטרלית והגבוהה ממנו בראש וילדיהם הבוגרים, והגיע לביקור מולדת. הכרנו גם בחור צעיר מבנגקוק, שהגיע לציאנג מאי להזמין לעצמו חליפות לקראת העבודה החדשה שלו בתור דייל קרקע. לדבריו רבים מבנגקוק מגיעים לציאנג מאי לקנית מלתחה עסקית, העיר ידועה בחייטים טובים ומחירים זולים. אותו הבחור סיפר לנו שביום למחרת יתקיים טקס הפיכת הנערים המתלמדים לנזירים, וגילוח פומבי של ראשם, מוקדם בבוקר בעיר העתיקה. לכן למחרת ב6:15 כבר היינו מחוץ למלון, ובזריחה נכנסנו בשער Tapae Gate הקרוב לעיר העתיקה. אגב, ליד השער הזה נמצא גם אצטדיון אגרוף תאילנדי. לא הצלחנו למצוא את הטקס המבוקש, אך סיירנו בכל העיר העתיקה, צפינו במקומיים מביאים למקדשים מנחות של אוכל צמחוני לנזירים (בעיקר אורז, ביצים, ולעתים גם מוצרים שימושיים כמו אבקת כביסה וסבון). נכנסנו להרבה מקדשים שונים בדרך לראות תפילות, פסלי בודהה, ופעם אחת קרב תרנגולים מרשים במיוחד בין תרנגולי המקדש. היה מעניין במיוחד לראות את המקומיים קמים ונוסעים לעבודה, פותחים את בתי העסק, מסיעים את הילדים לבתי הספר, ואוכלים ארוחות בוקר מלאות של אורז, נודלס ובשר (ארוחות צהריים לכל דבר). מונומנט של שלושת המלכים, שנמצא במרכז העיר העתיקה לפני מוזיאון האמנות, מושך אליו מקומיים שמניחים לפניו מנחות, מבעירים קטורת ומתפללים. למרות שהמונומנט נמצא במרכז רחוב, על מנת להתקרב אליו יש להסיר נעליים, והכל נקי. כשהתעייפנו עצרנו לקפה בחצר של מלון בוטיק קטן מדהים ומעוצב Villa Duang Champa (מחיר חדר כ 3000 באט, מאוד מיוחד ויפהפה ומודרני, הלוואי והיה כסף http://www.duangchampa.com/ ) וחזרנו למלון לישון כמה שעות עד הצהריים. בצהריים מצאנו נהג מונית נחמד שלקח אותנו במחיר של 400 באט למפלי Mae Sa שנמצאים 16 ק"מ מציאנג מאי. בדרך עברנו ליד בסיסי הצבא התאי, כולל מתחם אימוני צניחה. הנהג סיפר שבעבר מפלי מאי-סא היו מאוד פופולריים בקרב התאים כמקום בילוי בטבע, והיו מלאים בסופי השבוע. אבל בעקבות גל התיירים מחיר הכניסה התייקר מ 30 באט ל 200, ובאמת המפל היפהפה הזה היה כמעט ריק מאדם. ישנם 10 מפלונים קטנים, שמתפרסים על מס' קילומטרים של שבילים מאורגנים נוחים מאוד, טובלים בירוק, עם מקומות ישיבה מסודרים, מקומות בהם ניתן להכנס למים הקרים מאוד, ונקודת תצפית. נפלא לבוא עם בגד ים, מחצלת וסנדוויץ' ולבלות כמה שעות בפיקניק בגן עדן. הנהג המתין לנו בסבלנות כמעט שלוש שעות, וחזרנו העירה לעוד סיבוב בשוק הלילה, שני קילוגרמים של שרימפס ענק במסעדת השוק, ומסאז' לילי.
ביום האחרון בצפון התלבטנו האם להשכיר רכב ולנסוע לצפון לכיוון פאי, או לחלופין (וזו היתה ההצעה המנצחת) לבלות יום שלם עם פילים, שלחלוטין כבשו אותי במופע הפילים בטאנה. מצאנו פרסומת במפת תיירים של חווה בכפר האנג-דונג 30 ק"מ מציאנג מאי, אשר מציעה טיולים אישיים (עד 6 איש) על פילים. טלפנו, ביררנו, וקבענו שיאספו אותנו מהמלון ב7:15 בבוקר, והמיניבוס הגיע בדיוק בזמן. בפנים המתינה לנו בחורה בשם נאט, וזוג צעירים אוסטרלים מסידני, ג'יימס וסנדי, מאוד פתוחים וחברותיים. התחלנו בשוק מקומי, בו קנינו פירות לכבד בהם את הפילים (שהתברר שאוהבים בננות כמובן, מנגו צעיר ירוק, ולימונים), ונאט קנתה מצרכים לארוחת הצהריים שלנו. משם המשכנו לחווה, שנמצאת במרכז כפר האנג-דונג, בינות לשדות האורז. החווה מנוהלת על ידי פאט (שם מלא Patara) ששם לעצמו כמטרה להציל פילים, ואוסף אותם מכל תאילנד. בחווה יש מספר פילים מצומצם, ותוכנית רבייה של פילון אחד. פותחים בהרצאה קצרה על היסטוריית השימוש בפילים בתאילנד - קודם למלחמה, אחר כך ביערנות, וכאשר נאסרה כריתת עץ הטיק בתאילנד בשנות השבעים הפילים המובטלים הופנו לתיירות. לאחר הסבר קצר על התנהגות נאותה ליד פיל, אנו מובלים כל אחד להכיר את הפיל האישי שלו למשך היום, והמאהוט (מוביל הפילים) האישי גם כן. בעלי זכה בפילה שמחה בשם קוואן, שלא הפסיקה לצהול ולנפנף באוזניה כל היום (סימן של שביעות רצון), ואילו אני חוברתי לבון-פאק, פיל זכר יחיד בחבורה. כיבדנו את הפילים בפירות שהבאנו, חוויה מיוחדת במינה. העור שלהם רך ומעט מחוספס, צומחות ממנו שערות קשיחות בודדות, ולכל פיל דוגמא ייחודית של כתמים, וצורת אוזניים. יש להם ארבע שיניים טוחנות בצורת סירה, שמתחלפות מספר פעמים במהלך חייהם, ושקועות מסביב ללשון חלקה מאוד. הם נותנים להכניס להם את האוכל ישירות לתוך הפה, ולגעת! אנחנו מובילים את הפילים לנחל, נכנסים איתם למים עם דלי ומברשת, ועושים להם אמבטיה רצינית שניכר שהם נהנים ממנה מאוד, צוהלים ומשפריצים מים מהחדק בחזרה. לאחר מכן מלמדים אותנו איך לעלות על הפיל (יש מספר דרכים, החל מלעלות עליו כשהוא שוכב, מרים רגל אחורית או קדמית, או מעלה אותך על החדק). רוכבים על הפיל בישיבה על הצוואר, כאשר הברכיים אמורות להשען על בסיסי האוזניים, וכפות הרגליים על השכמות. אין שום חבל או אוכף להחזיק, יושבים הרבה יותר גבוה ממה שזה נראה על הקרקע, וברכיבה בדרך סלולה מאוד קשה להחזיק מעמד ולא לצנוח למטה. בהליכה דרך הג'ונגל לעומת זאת הישיבה על הפיל הופכת להיות הרבה יותר קלה. השליטה על הפיל היא באמצעות מספר פקודות שנכתבות בעט על האמה, ועל ידי מגע מאחורי האוזניים בכף הרגל (ימין, שמאל, מהר, לאט). אנו רוכבים על הפילים בתוך הג'ונגל ומגיעים למפלון קטן. הפילים נכנסים למים, המאהוטים איתם, וגם סנדי העיזה להכנס על פילתה לתוך המים (ואחרי 4 פילים, בוץ). אוכלים ארוחת צהריים שבושלה ע"י נשות הכפר על מצע עלי בננה מהרצפה, בידיים (אחת הארוחות הטובות בחיי, האורז ההכי טעים זה בטוח) , ואת השאריות נותנים לפילים, כולל את המפה. בדרך חזרה רוכבים דרך שדות האורז, המאהוטים כורתים קנה סוכר ומאכילים את הפילים, וגם בני האדם ייהנו ממנו. לאחר שמקלפים את הקליפה החיצונית נוגסים בחלק הסיבי הפנימי ומוצצים מיץ מתוק מאוד, אין פלא שהפילים מתים על זה. בערך בשעה ארבע המיניבוס החזיר אותנו למלון, לאחר היום ההכי מרגש שהיה לי בתאילנד. התחושה של להיות קרוב כל כך לחיה המדהימה והאינטליגנטית הזו פשוט לא ניתנת לתיאור.
הטיול יקר, 4200 באט לאדם, אבל החוויה שווה את זה ובגדול. כולל איסוף ופיזור מהמלון, ודיסק תמונות שלצערנו שכחנו לאסוף מהלובי של המלון בציאנג מאי בבוקר למחרת לפני הטיסה לבנגקוק. ליצירת קשר:
http://www.pataraelephantfarm.com/
e-mail: pat_theerapat@hotmail.com
טלפון: 081-9922551 081-6170958 086-1827091
האוכל
השתייה:
חשוב לזכור שלא שותים מים מהברז. אפשר לצחצח שיניים, ואפילו לבלוע לגימה, לא קרה כלום, אבל לא לשתות ממש, וגם התאים עצמם לא עושים זאת. מים מינרליים בתאילנד זולים אבל לא כל כך טעימים לדעתי במחיר של החל מ 12 באט לליטר וחצי של חברת נסטלה עד כ 75 באט לאוויאן. יש גם בקבוקי 0.5 ליטר החל מ 5 באט, ובקבוקים של 960 מל' ?! ב 7-10 באט. לפעמים במסעדות ודוכנים עם האוכל מביאים לך כוס של מי שתייה, שהמקומיים כן שותים, התיירים לא, ואני העזתי פעם אחת ועבר בשלום. מעניין איזה מים מוסיפים לשייק הפירות?
חלב ומוצרי חלב כמעט ולא קיימים במטבח התאי, ועם זאת ניתן למצוא משקאות חלב רבים בטעמים ב7-11.
הקפה הוא בדרך כלל נמס סביר מאוד (הרבה יותר טעים מנמס עלית) שמוגש עם חלב או אבקת חלב בצד. ישנו קפה גרנד קניון וגם סטארבאקס, שלא ניסינו כי האמת שאנחנו היינו מסופקים לחלוטין עם קפה רגיל בבוקר וזהו.
ופינה מיחדת שמורה בליבנו לשייקים השונים, בעיקר אהבנו שייק אבטיחים, ושייק אננס. השייקים מוגשים ברוב המסעדות, ונמכרים גם בבסטות to-go במחיר חביב של 30-40 באט. רק הפרי נטו, קרח, מעט מים, ובלנדר זה כל מה שדרוש לקבלת הטעם של תאילנד. בעיקר בבנגקוק ניתן למצוא שייקים עם ויטמינים שמכילים סלק, ג'ינג'יר, סלרי ועוד טעמים, כולל תערובת detox לטיפול בהנגאובר. ישנו הבדל מסוים בין שייק למיץ, אבל לא הצלחנו לעלות עליו. ולא נשכח את "לאסי" שהוא שייק על בסיס יוגורט עם פרי, במתיקות עדינה מאוד, כ 50 באט.
דוכני אוכל:
זו הדרך המעניינת והזולה לאכול בתאילנד. שומרי הכשרות שביניכם, תעברו כבר עכשיו לחלק הבא. ניתן למצוא כמה בכל רחוב, חלקם על הכביש הראשי, כך שהאוכל בא בתיבול אדי דיזל, וישנם שווקי אוכל ייעודיים שנסגרים בשעות הצהריים החמות ונפתחים מחדש בערב (באיים, בבנגקוק הכל פתוח עד הלילה). אני אזכיר רק חלק קטן מההיצע:
- פירות טריים שהמוכר חותך מולך לשקית, ומגיש עם קיסמים לאכילה נוחה ב 10-20 באט לפי גודל המנה. נשנוש או קינוח מעולה וזמין.
- כדורי בשר עוף או דג על שיפוד שנעשים על המנגל או בשמן עמוק על הבסטה עצמה, ומוגשים בשקית עם רוטב צ'ילי מתוק, ב 10 באט. טעם עדין ומיוחד שמצא חן בעינינו, אם כי לא תמיד ברור מה אתה אוכל.
- נקניקיות קטנות על שיפוד בבנגקוק ובאיים, או נקניקיית ציאנג מאי ארוכה מגולגלת שנעשים על האש או בשמן עמוק, עם רוטב צ'ילי מתוק, 10-20 באט וטעם משתנה לפי הסוגים.
- תירס שנאפה על המנגל, בתוספת חמאה ומלח. בקו סמוי על חוף צ'אוונג הרוכלים עם המנגל מסתובבים על החוף ומביאים את התירס עד אליך, במחיר של 40 באט, אוכל חופים מעולה.
-פאד תאי (אטריות מוקפצות) עם ירקות, ביצה, פירות ים, או מס' פרוסות בשר חזיר או עוף ב 20-30 באט, בהתאם לגודל ואיכות הביצוע. טעים, בדרך כלל לא חריף. המקומיים מפזרים מעל פלפל צ'ילי חריף בכמות של 2 כפיות, אנחנו פיזרנו 1/2 כפית כדי שיהיה חריף מאוד וטעים (אנחנו מאוד אוהבים חריף).
- מרק עם נודלס ותוספת פירות ים/מס' פרוסות חזיר או עוף, טעים ולא חריף עד שלא מוסיפים 1/2 כפית צ'ילי לטעם, במחיר של 30-40 באט למנה משביעה מאוד לאחד.
- שיפודים של כנפי עוף, כרעיים, או פרוסות שומן חזיר, בתיבול אדום כלשהו, כנראה צ'ילי מתוק, עשויים על המנגל וטעימים ביותר, מעט שמנים. לעתים גם עופות שלמים מעושנים באותו תיבול אדום, מפרגיות קטנות עד לעופות גדולים יותר. השיפודים הקטנים ב 10-20 באט, מחיר העוף השלם לא ידוע.
- דגים שלמים עשויים על המנגל, בעיקר red snapper שלם במעטפת פחם, ושפמנונים קטנים משופדים על מקלות עשבי תיבול, טעימים מאוד ומלכלכים מאוד, בתוספת רוטב חריף אש עם שום ולימון ובמחיר סביב ה 60 באט לפי גודל הדג?
- שיפודים של דיונונים ושרימפסים ב 10-30 באט.
- מולים וצדפות מסוגים שונים שלא טעמנו כי האמת שאנחנו לא אוהבים אותם. נראו טריים, והמבחר עצום, למי שאוהב.
- קוביות קטנות במרקם של פודינג בטעמים שונים, החל מאפונה וכלה באוכמניות, ודלעת. אני מאוד אהבתי, בעלי היה בעד הטעם ונגד המרקם. כ 10 באט ל4 קוביות, הדלעת פשוט מעולה.
- קינוח עיגולי פודינג קטנים מחלב קוקוס, די מזכיר דייסת סולת מתוקה. הכי אהבנו אותם למחרת כשיצאו מהמקרר והיו קשיחים יותר, קופסא קטנה ב 15-20 באט.
- סלט מקומי עם ירקות, וכדורים מטוגנים בשמן עמוק של בשר עוף ובצל נדמה לי, שהמוכר מפורר ומערבב ידנית עם תבלינים. יוצא חריף מאוד וטעים בצורה בלתי רגילה. עולה כ 20 באט, ועדיין אין לי מושג בדיוק מה זה.
- תערובת חריפה מאוד של ביצה, עשבי תיבול ופירות ים שונים ודגים שנאפית על האש עטופה בעלי בננה ויוצא מעין אומלט טעים ביותר, אבל חריף אש. לא לאכול אם אין לידכם מים. 20 באט.
- מנות אורז sticky rice עם בשר עוף או חזיר פרוס, עם רוטב חריף בצד, כ 30 באט. נראה לנו משעמם, אז אפילו לא ניסינו.
- חתיכות של בשר אווז מעושן עם העור ברובע הסיני בבנגקוק, כ 50 באט לחתיכה קטנה, בשר מאוד כבד , לא שמן ומאוד משביע, טעים בטירוף.
- דוכנים של תבשילי צלי בשר/חזיר עם ירקות, שמיועדים להיאכל עם אורז. בעיקר נקנה על ידי המקומיים כדי לקחת הביתה, ופחות על ידי התיירים, גם בגלל ריח של תבלינים מעט יוצאי דופן, ובעיקר בגלל שנמכר בתוך שקיות ניילון קטנות, ואין לך בדיוק צלחת וסכו"מ כדי להתמודד עם התבשיל. במסעדות אכלנו מנות דומות, וזה טוב, אבל פה בגלל צורת ההגשה, מאוד התלבטנו.
- רוטי rotee זה בצק שמרודד דק דק על גבי פלטה חמה, חותכים פנימה בננה, מקפלים, מטגנים, מגישים חתוך על קבי קרטון עם קיסמים, ובתוספת חלב קוקוס וסירופ שוקולד. עם בננה מטוגנת ושוקולד לא ניתן לטעות, קינוח גן עדן. ישנם מקומות בהם הבצק נוזלי ונעשה כמו קרפ, עדיין טעים אבל לא משתווה לרוטי. עולה כ 30-35 באט, ניתן לעשות מלוח עם ביצה בפנים.
- sticky rice עם מנגו - אורז דביק מיוחד, בקופסא קטנה, עם חלב קוקוס ומנגו טרי פרוס מלמעלה. עדין, נימוח, נמס בפה, מעדן אמיתי. הכי קל למצוא בדוכנים בבנגקוק, עולה 25 באט למנה.
- פשוט בננה בקליפתה, אפוייה על המנגל ב 10 באט.
- גלידה שניתן לקנות בכוס, והמקומיים מעדיפים ב... לחמניה פשוטה (הזו של השוקו), כמו סנדוויץ. חבל שלא ניסינו.
בדוכני הרחוב האוכל תמיד יוגש בשקית או קופסית קלקר עם קיסמי עץ, לדקור ולאכול. בדוכן שיש לידו מקום לישיבה עם שרפרף (בעיקר דוכני המרקים, ופאד תאי) תקבלו צלחת, כף למרק וצו'פסטיקס. בנוסף תקבלו מעמד עם כמה סוגי פלפל חריף, רוטב סויה במקום מלח, ולעתים כוס מי שתייה. אם מדובר על דוכנים עם מקום ישיבה מקובל לאסוף את כל הפסולת לשקית ולהשאיר על השולחן, בעל הדוכן עובר ומנקה. אני לא אומרת שצריך להגזים ולזהם את כל הסביבה בשל כך.
מסעדות:
במחירים מגוונים מאוד, החל ממסעדות פשוטות של אוכל תאי, במחירים של 60-100 באט למנה, ועד היקרות, עם מחיר ארוחה זוגית עד 2000 באט.
בצפון המסעדות הנפוצות ביותר הן תאיות והודיות, ופירות ים בשפע. פירות הים בצפון הם בעיקר שרימפסים, שנשמרים חיים באקווריום עד לרגע הבישול. השרימפסים המקומיים הם ענקיים, מה שנקרא טייגר שרימפס בארץ נחשבים בתאילנד לקטנטנים, והם משמשים רק לבישול בתוך מוקפץ או מרק, ולא כמנה עצמאית. קילוגרם שרימפס עולה 700 באט, בד"כ עשוי על הגריל עם רוטב צ'ילי בצד, או המועדף עלינו רוטב שום ופלפל בטיגון עמוק.
המטבח התאי דל בבשר יחסית למטבח המערבי, הסוגים הנפוצים זה בשר עוף וחזיר. מנות בשריות יכילו בדרך כלל חתיכות בשר בודדות. באיים ניתן למצוא מסעדות שמתמחות בבשרים, עם בשר בקר שרובו מגיע מאוסטרליה. מאחר ולא חסר בארץ בשר איכותי, לא אכלנו בתאילנד בשר נטו אפילו פעם אחת, והתמקדנו בפירות ים ודגים.
באיים רוב המסעדות שמגישות דגים ופירות ים מציגים את המבחר פרוס על קרח בקדמת המסעדה, ובאפשרותך לבחור את הדג/שרימפ/לובסטר, לשקול במקום, ולקבל אותו מבושל כעבור 10 דקות. המחירים הם כ 40-50 באט ל100 גרם דג, וכ 170-180 באט ל 100 גר' לובסטר.
חייבים לנסות: לאכול כריש, זה הדג ההכי טעים והכי "בשרי" שאכלתי אי פעם. טעמנו גם ברקודה ודג חרב, וזה טוב אבל פשוט לא זה. בנוסף חייבים לנסות מאכלים תאיים לסוגיהם, הכי אהבנו את המרקים - טום יאם החריף והרבה יותר טעים ממה שניתן לנחש מהנסיון בארץ, ומרקים על בסיס חלב קוקוס, מי שלא חושש ממתוק.
כמובן כמובן למי שלא רגיל לאוכל שונה יש בכל חור מקדונלדס, או פיצריה, או מסעדה ישראלית עם שניצל וחומוס, אבל בעינינו זה בזבוז לאכול בחו"ל דברים שאפשר לאכול גם בארץ, אז לא נכנסנו אפילו.
הדגים שונים ומשונים, היחידים שהיכרנו זה השפמנון הצעיר, וסטייקים של טונה.
הדגים הקטנים (250-500 גר') נעשים כשהם שלמים בטיגון עמוק או על הגריל בתוספת עשבי תיבול, או רוטב חריף בצד, או שום ופלפל בטיגון עמוק (שזה לפי דעתנו התיבול המושלם לכל דג, בקושי הצלחנו לשחזר בבית). הדגים הנפוצים הם red snapper, ישנו white snapper נדיר יותר ויקר יותר, כל מיני דגים שנראים כאילו יצאו מאקווריום תצוגה, snakefish טעים מאוד אבל מפחיד לאללה לראות את הראש שלו - לגמרי זהה לנחש. קודם תאכלו ואחרי זה תסתכלו.
בנוסף תמצאו סוגים שונים של צדפות, קלמרי בגודל משתנה, וכל מני סרטנים גדולים שלא ידענו מאיזה כיוון אוכלים אותם, פשוט ניישנל ג'יאוגרפיק על צלחת. מה שכן, הכל טעים, לא נפלנו אף פעם.
האוכל בכפרים מאוד פשוט, כולל בעיקר אורז דביק בטעמים מתוקים, ותוספת של פרוסות בשר או עוף עם ממרח חריף בצד. החריף בכפרים הוא כזה שרק מהריח שלו אפשר להתחיל לבכות, אבל מבעד לחריפות יוצאים טעמים נפלאים. אם תמצאו אורז שמכינים אותו בתוך מקלות במבוק ממולאים - תתנפלו ותאכלו כמה שיותר, מעדן מיוחד במינו. בנוסף תמצאו בכפרים את קוביות הפודינג בטעמים שציינתי קודם. אנחנו אכלנו ממצע של עלי בננה על האדמה, עם עלי בננה במקום צלחות, עם הידיים שלא שטפנו מהבוקר, וזו היתה בין הארוחות ההכי מדהימות במהלך כל הטיול. בקיצור, אנחנו ממליצים להעיז, ולא לפחוד משלשולים, אבל אם משהו נראה לכם חשוד אל תאכלו כי יש מצב שזה ייצא בחזרה, ולו רק בגלל החשש. אני הקאתי רק פעם אחת, וזה היה אחרי ארוחה במסעדה דווקא, ונגמר מהר. נראה לי שזה חלק בלתי נפרד מחווית הטיול במזרח :) בכל מקרה, נסענו מצויידים בכל סוגי התרופות, כולל תרופות מרשם וידע רפואי זמין, אז גם העזנו בהתאם.
ג'וקים, תולעים, ושאר חיות בר ראינו רק 3 פעמים במהלך כל הטיול. המקומיים היחידים שראינו שאוכלים אותם זה המוכרים עצמם, כדי להראות שאפשר. בעיקר הדוכן הוא לא יותר מאטרקציה תיירותית, כאשר תייר אחד קונה וכל השאר עומדים מסביב, מתערבים אם יאכל או לא, ומריעים למי שאכן העז.
אלכוהול:
בתאילנד יש 3 בירות מקומיות זולות יחסית וטעימות - טייגר בהירה לא רעה 4.5% אלכוהול, סינגהה בהירה וטעימה עם כ 5% אלכוהול, וציאנג הבהירה וטעימה מאוד, שקצת מזכירה קוואס או מאלט עם 6.7% אלכוהול שפשוט משטחים אותך על הכסא אחרי שליש, בחום של הצהריים. נמכרים בבקבוקים וגם בדראפט בגודל רגיל של 1/3 וגודל מוזר 640 מל' כ 50 באט.
הקוקטיילים המוכרים עולים בין 50-200 באט, תלוי איפה.
השתייה הפופולרית בתאילנד זה באקט bucket of joy וכשמו כן הוא - דלי פלסטיק קטן צבעוני כמו למשחק בחול שממלאים אותו בקרח + וודקה סמירנוף רדבול או וויסקי מקומי מזעזע ורדבול, מכניסים כמה קשים, וחבורה של 3-4 איש מסודרת. 200-400 באט, תלוי איפה, וכמה קרח דוחסים פנימה. מתאים גם לשניים. אגב, הרדבול המקומי נמכר בבקבוקונים קטנים של זכוכית כהה, כמו בקבוק תרופה, לא מוגז, והמקומיים מאמינים שהוא... מגביר את כוח הגברא, כמובן.
בצפון ובאיי מפרץ תאילנד רוב הפאבים נפתחים בשעות צהריים, ונסגרים לקראת 2 בלילה, לכן כבר בשעה 5 ניתן לראות כמה תיירים נשפכים מהכסא בבר, שתויים עד עלפון. המעניין הוא שגם כאשר כל התיירים האלה מחוקים לגמרי, הכל מאוד מנומס, בלי דחיפות וצעקות (מאוד מוזר לבוגרי המועדונים בארץ). תתנהגו בהתאם.
יצא לנו לבלות עם מקומיים, והתאילנדים מתפרעים ומשתחררים לחלוטין, עושים שטויות וצוחקים, ומקבלים בברכה תיירים לחבורה שלהם, אם האווירה מתאימה. העברנו לילה נהדר בבר על החוף בקו-פיפי עם חבורת תאילנדים ועוד 3 תיירים, רקדנו בתוך הים, שתינו, והתיירים האחרים לימדו את התאילנדים לעשות גלגלונים על החול בהצלחה חלקית והמון המון נפילות, וצחוקים.
חשוב לזכור שלא שותים מים מהברז. אפשר לצחצח שיניים, ואפילו לבלוע לגימה, לא קרה כלום, אבל לא לשתות ממש, וגם התאים עצמם לא עושים זאת. מים מינרליים בתאילנד זולים אבל לא כל כך טעימים לדעתי במחיר של החל מ 12 באט לליטר וחצי של חברת נסטלה עד כ 75 באט לאוויאן. יש גם בקבוקי 0.5 ליטר החל מ 5 באט, ובקבוקים של 960 מל' ?! ב 7-10 באט. לפעמים במסעדות ודוכנים עם האוכל מביאים לך כוס של מי שתייה, שהמקומיים כן שותים, התיירים לא, ואני העזתי פעם אחת ועבר בשלום. מעניין איזה מים מוסיפים לשייק הפירות?
חלב ומוצרי חלב כמעט ולא קיימים במטבח התאי, ועם זאת ניתן למצוא משקאות חלב רבים בטעמים ב7-11.
הקפה הוא בדרך כלל נמס סביר מאוד (הרבה יותר טעים מנמס עלית) שמוגש עם חלב או אבקת חלב בצד. ישנו קפה גרנד קניון וגם סטארבאקס, שלא ניסינו כי האמת שאנחנו היינו מסופקים לחלוטין עם קפה רגיל בבוקר וזהו.
ופינה מיחדת שמורה בליבנו לשייקים השונים, בעיקר אהבנו שייק אבטיחים, ושייק אננס. השייקים מוגשים ברוב המסעדות, ונמכרים גם בבסטות to-go במחיר חביב של 30-40 באט. רק הפרי נטו, קרח, מעט מים, ובלנדר זה כל מה שדרוש לקבלת הטעם של תאילנד. בעיקר בבנגקוק ניתן למצוא שייקים עם ויטמינים שמכילים סלק, ג'ינג'יר, סלרי ועוד טעמים, כולל תערובת detox לטיפול בהנגאובר. ישנו הבדל מסוים בין שייק למיץ, אבל לא הצלחנו לעלות עליו. ולא נשכח את "לאסי" שהוא שייק על בסיס יוגורט עם פרי, במתיקות עדינה מאוד, כ 50 באט.
דוכני אוכל:
זו הדרך המעניינת והזולה לאכול בתאילנד. שומרי הכשרות שביניכם, תעברו כבר עכשיו לחלק הבא. ניתן למצוא כמה בכל רחוב, חלקם על הכביש הראשי, כך שהאוכל בא בתיבול אדי דיזל, וישנם שווקי אוכל ייעודיים שנסגרים בשעות הצהריים החמות ונפתחים מחדש בערב (באיים, בבנגקוק הכל פתוח עד הלילה). אני אזכיר רק חלק קטן מההיצע:
- פירות טריים שהמוכר חותך מולך לשקית, ומגיש עם קיסמים לאכילה נוחה ב 10-20 באט לפי גודל המנה. נשנוש או קינוח מעולה וזמין.
- כדורי בשר עוף או דג על שיפוד שנעשים על המנגל או בשמן עמוק על הבסטה עצמה, ומוגשים בשקית עם רוטב צ'ילי מתוק, ב 10 באט. טעם עדין ומיוחד שמצא חן בעינינו, אם כי לא תמיד ברור מה אתה אוכל.
- נקניקיות קטנות על שיפוד בבנגקוק ובאיים, או נקניקיית ציאנג מאי ארוכה מגולגלת שנעשים על האש או בשמן עמוק, עם רוטב צ'ילי מתוק, 10-20 באט וטעם משתנה לפי הסוגים.
- תירס שנאפה על המנגל, בתוספת חמאה ומלח. בקו סמוי על חוף צ'אוונג הרוכלים עם המנגל מסתובבים על החוף ומביאים את התירס עד אליך, במחיר של 40 באט, אוכל חופים מעולה.
-פאד תאי (אטריות מוקפצות) עם ירקות, ביצה, פירות ים, או מס' פרוסות בשר חזיר או עוף ב 20-30 באט, בהתאם לגודל ואיכות הביצוע. טעים, בדרך כלל לא חריף. המקומיים מפזרים מעל פלפל צ'ילי חריף בכמות של 2 כפיות, אנחנו פיזרנו 1/2 כפית כדי שיהיה חריף מאוד וטעים (אנחנו מאוד אוהבים חריף).
- מרק עם נודלס ותוספת פירות ים/מס' פרוסות חזיר או עוף, טעים ולא חריף עד שלא מוסיפים 1/2 כפית צ'ילי לטעם, במחיר של 30-40 באט למנה משביעה מאוד לאחד.
- שיפודים של כנפי עוף, כרעיים, או פרוסות שומן חזיר, בתיבול אדום כלשהו, כנראה צ'ילי מתוק, עשויים על המנגל וטעימים ביותר, מעט שמנים. לעתים גם עופות שלמים מעושנים באותו תיבול אדום, מפרגיות קטנות עד לעופות גדולים יותר. השיפודים הקטנים ב 10-20 באט, מחיר העוף השלם לא ידוע.
- דגים שלמים עשויים על המנגל, בעיקר red snapper שלם במעטפת פחם, ושפמנונים קטנים משופדים על מקלות עשבי תיבול, טעימים מאוד ומלכלכים מאוד, בתוספת רוטב חריף אש עם שום ולימון ובמחיר סביב ה 60 באט לפי גודל הדג?
- שיפודים של דיונונים ושרימפסים ב 10-30 באט.
- מולים וצדפות מסוגים שונים שלא טעמנו כי האמת שאנחנו לא אוהבים אותם. נראו טריים, והמבחר עצום, למי שאוהב.
- קוביות קטנות במרקם של פודינג בטעמים שונים, החל מאפונה וכלה באוכמניות, ודלעת. אני מאוד אהבתי, בעלי היה בעד הטעם ונגד המרקם. כ 10 באט ל4 קוביות, הדלעת פשוט מעולה.
- קינוח עיגולי פודינג קטנים מחלב קוקוס, די מזכיר דייסת סולת מתוקה. הכי אהבנו אותם למחרת כשיצאו מהמקרר והיו קשיחים יותר, קופסא קטנה ב 15-20 באט.
- סלט מקומי עם ירקות, וכדורים מטוגנים בשמן עמוק של בשר עוף ובצל נדמה לי, שהמוכר מפורר ומערבב ידנית עם תבלינים. יוצא חריף מאוד וטעים בצורה בלתי רגילה. עולה כ 20 באט, ועדיין אין לי מושג בדיוק מה זה.
- תערובת חריפה מאוד של ביצה, עשבי תיבול ופירות ים שונים ודגים שנאפית על האש עטופה בעלי בננה ויוצא מעין אומלט טעים ביותר, אבל חריף אש. לא לאכול אם אין לידכם מים. 20 באט.
- מנות אורז sticky rice עם בשר עוף או חזיר פרוס, עם רוטב חריף בצד, כ 30 באט. נראה לנו משעמם, אז אפילו לא ניסינו.
- חתיכות של בשר אווז מעושן עם העור ברובע הסיני בבנגקוק, כ 50 באט לחתיכה קטנה, בשר מאוד כבד , לא שמן ומאוד משביע, טעים בטירוף.
- דוכנים של תבשילי צלי בשר/חזיר עם ירקות, שמיועדים להיאכל עם אורז. בעיקר נקנה על ידי המקומיים כדי לקחת הביתה, ופחות על ידי התיירים, גם בגלל ריח של תבלינים מעט יוצאי דופן, ובעיקר בגלל שנמכר בתוך שקיות ניילון קטנות, ואין לך בדיוק צלחת וסכו"מ כדי להתמודד עם התבשיל. במסעדות אכלנו מנות דומות, וזה טוב, אבל פה בגלל צורת ההגשה, מאוד התלבטנו.
- רוטי rotee זה בצק שמרודד דק דק על גבי פלטה חמה, חותכים פנימה בננה, מקפלים, מטגנים, מגישים חתוך על קבי קרטון עם קיסמים, ובתוספת חלב קוקוס וסירופ שוקולד. עם בננה מטוגנת ושוקולד לא ניתן לטעות, קינוח גן עדן. ישנם מקומות בהם הבצק נוזלי ונעשה כמו קרפ, עדיין טעים אבל לא משתווה לרוטי. עולה כ 30-35 באט, ניתן לעשות מלוח עם ביצה בפנים.
- sticky rice עם מנגו - אורז דביק מיוחד, בקופסא קטנה, עם חלב קוקוס ומנגו טרי פרוס מלמעלה. עדין, נימוח, נמס בפה, מעדן אמיתי. הכי קל למצוא בדוכנים בבנגקוק, עולה 25 באט למנה.
- פשוט בננה בקליפתה, אפוייה על המנגל ב 10 באט.
- גלידה שניתן לקנות בכוס, והמקומיים מעדיפים ב... לחמניה פשוטה (הזו של השוקו), כמו סנדוויץ. חבל שלא ניסינו.
בדוכני הרחוב האוכל תמיד יוגש בשקית או קופסית קלקר עם קיסמי עץ, לדקור ולאכול. בדוכן שיש לידו מקום לישיבה עם שרפרף (בעיקר דוכני המרקים, ופאד תאי) תקבלו צלחת, כף למרק וצו'פסטיקס. בנוסף תקבלו מעמד עם כמה סוגי פלפל חריף, רוטב סויה במקום מלח, ולעתים כוס מי שתייה. אם מדובר על דוכנים עם מקום ישיבה מקובל לאסוף את כל הפסולת לשקית ולהשאיר על השולחן, בעל הדוכן עובר ומנקה. אני לא אומרת שצריך להגזים ולזהם את כל הסביבה בשל כך.
מסעדות:
במחירים מגוונים מאוד, החל ממסעדות פשוטות של אוכל תאי, במחירים של 60-100 באט למנה, ועד היקרות, עם מחיר ארוחה זוגית עד 2000 באט.
בצפון המסעדות הנפוצות ביותר הן תאיות והודיות, ופירות ים בשפע. פירות הים בצפון הם בעיקר שרימפסים, שנשמרים חיים באקווריום עד לרגע הבישול. השרימפסים המקומיים הם ענקיים, מה שנקרא טייגר שרימפס בארץ נחשבים בתאילנד לקטנטנים, והם משמשים רק לבישול בתוך מוקפץ או מרק, ולא כמנה עצמאית. קילוגרם שרימפס עולה 700 באט, בד"כ עשוי על הגריל עם רוטב צ'ילי בצד, או המועדף עלינו רוטב שום ופלפל בטיגון עמוק.
המטבח התאי דל בבשר יחסית למטבח המערבי, הסוגים הנפוצים זה בשר עוף וחזיר. מנות בשריות יכילו בדרך כלל חתיכות בשר בודדות. באיים ניתן למצוא מסעדות שמתמחות בבשרים, עם בשר בקר שרובו מגיע מאוסטרליה. מאחר ולא חסר בארץ בשר איכותי, לא אכלנו בתאילנד בשר נטו אפילו פעם אחת, והתמקדנו בפירות ים ודגים.
באיים רוב המסעדות שמגישות דגים ופירות ים מציגים את המבחר פרוס על קרח בקדמת המסעדה, ובאפשרותך לבחור את הדג/שרימפ/לובסטר, לשקול במקום, ולקבל אותו מבושל כעבור 10 דקות. המחירים הם כ 40-50 באט ל100 גרם דג, וכ 170-180 באט ל 100 גר' לובסטר.
חייבים לנסות: לאכול כריש, זה הדג ההכי טעים והכי "בשרי" שאכלתי אי פעם. טעמנו גם ברקודה ודג חרב, וזה טוב אבל פשוט לא זה. בנוסף חייבים לנסות מאכלים תאיים לסוגיהם, הכי אהבנו את המרקים - טום יאם החריף והרבה יותר טעים ממה שניתן לנחש מהנסיון בארץ, ומרקים על בסיס חלב קוקוס, מי שלא חושש ממתוק.
כמובן כמובן למי שלא רגיל לאוכל שונה יש בכל חור מקדונלדס, או פיצריה, או מסעדה ישראלית עם שניצל וחומוס, אבל בעינינו זה בזבוז לאכול בחו"ל דברים שאפשר לאכול גם בארץ, אז לא נכנסנו אפילו.
הדגים שונים ומשונים, היחידים שהיכרנו זה השפמנון הצעיר, וסטייקים של טונה.
הדגים הקטנים (250-500 גר') נעשים כשהם שלמים בטיגון עמוק או על הגריל בתוספת עשבי תיבול, או רוטב חריף בצד, או שום ופלפל בטיגון עמוק (שזה לפי דעתנו התיבול המושלם לכל דג, בקושי הצלחנו לשחזר בבית). הדגים הנפוצים הם red snapper, ישנו white snapper נדיר יותר ויקר יותר, כל מיני דגים שנראים כאילו יצאו מאקווריום תצוגה, snakefish טעים מאוד אבל מפחיד לאללה לראות את הראש שלו - לגמרי זהה לנחש. קודם תאכלו ואחרי זה תסתכלו.
בנוסף תמצאו סוגים שונים של צדפות, קלמרי בגודל משתנה, וכל מני סרטנים גדולים שלא ידענו מאיזה כיוון אוכלים אותם, פשוט ניישנל ג'יאוגרפיק על צלחת. מה שכן, הכל טעים, לא נפלנו אף פעם.
האוכל בכפרים מאוד פשוט, כולל בעיקר אורז דביק בטעמים מתוקים, ותוספת של פרוסות בשר או עוף עם ממרח חריף בצד. החריף בכפרים הוא כזה שרק מהריח שלו אפשר להתחיל לבכות, אבל מבעד לחריפות יוצאים טעמים נפלאים. אם תמצאו אורז שמכינים אותו בתוך מקלות במבוק ממולאים - תתנפלו ותאכלו כמה שיותר, מעדן מיוחד במינו. בנוסף תמצאו בכפרים את קוביות הפודינג בטעמים שציינתי קודם. אנחנו אכלנו ממצע של עלי בננה על האדמה, עם עלי בננה במקום צלחות, עם הידיים שלא שטפנו מהבוקר, וזו היתה בין הארוחות ההכי מדהימות במהלך כל הטיול. בקיצור, אנחנו ממליצים להעיז, ולא לפחוד משלשולים, אבל אם משהו נראה לכם חשוד אל תאכלו כי יש מצב שזה ייצא בחזרה, ולו רק בגלל החשש. אני הקאתי רק פעם אחת, וזה היה אחרי ארוחה במסעדה דווקא, ונגמר מהר. נראה לי שזה חלק בלתי נפרד מחווית הטיול במזרח :) בכל מקרה, נסענו מצויידים בכל סוגי התרופות, כולל תרופות מרשם וידע רפואי זמין, אז גם העזנו בהתאם.
ג'וקים, תולעים, ושאר חיות בר ראינו רק 3 פעמים במהלך כל הטיול. המקומיים היחידים שראינו שאוכלים אותם זה המוכרים עצמם, כדי להראות שאפשר. בעיקר הדוכן הוא לא יותר מאטרקציה תיירותית, כאשר תייר אחד קונה וכל השאר עומדים מסביב, מתערבים אם יאכל או לא, ומריעים למי שאכן העז.
אלכוהול:
בתאילנד יש 3 בירות מקומיות זולות יחסית וטעימות - טייגר בהירה לא רעה 4.5% אלכוהול, סינגהה בהירה וטעימה עם כ 5% אלכוהול, וציאנג הבהירה וטעימה מאוד, שקצת מזכירה קוואס או מאלט עם 6.7% אלכוהול שפשוט משטחים אותך על הכסא אחרי שליש, בחום של הצהריים. נמכרים בבקבוקים וגם בדראפט בגודל רגיל של 1/3 וגודל מוזר 640 מל' כ 50 באט.
הקוקטיילים המוכרים עולים בין 50-200 באט, תלוי איפה.
השתייה הפופולרית בתאילנד זה באקט bucket of joy וכשמו כן הוא - דלי פלסטיק קטן צבעוני כמו למשחק בחול שממלאים אותו בקרח + וודקה סמירנוף רדבול או וויסקי מקומי מזעזע ורדבול, מכניסים כמה קשים, וחבורה של 3-4 איש מסודרת. 200-400 באט, תלוי איפה, וכמה קרח דוחסים פנימה. מתאים גם לשניים. אגב, הרדבול המקומי נמכר בבקבוקונים קטנים של זכוכית כהה, כמו בקבוק תרופה, לא מוגז, והמקומיים מאמינים שהוא... מגביר את כוח הגברא, כמובן.
בצפון ובאיי מפרץ תאילנד רוב הפאבים נפתחים בשעות צהריים, ונסגרים לקראת 2 בלילה, לכן כבר בשעה 5 ניתן לראות כמה תיירים נשפכים מהכסא בבר, שתויים עד עלפון. המעניין הוא שגם כאשר כל התיירים האלה מחוקים לגמרי, הכל מאוד מנומס, בלי דחיפות וצעקות (מאוד מוזר לבוגרי המועדונים בארץ). תתנהגו בהתאם.
יצא לנו לבלות עם מקומיים, והתאילנדים מתפרעים ומשתחררים לחלוטין, עושים שטויות וצוחקים, ומקבלים בברכה תיירים לחבורה שלהם, אם האווירה מתאימה. העברנו לילה נהדר בבר על החוף בקו-פיפי עם חבורת תאילנדים ועוד 3 תיירים, רקדנו בתוך הים, שתינו, והתיירים האחרים לימדו את התאילנדים לעשות גלגלונים על החול בהצלחה חלקית והמון המון נפילות, וצחוקים.
הכל על כל דבר
הדבר הראשון ראשון ראשון שהפתיע אותי בתאילנד זו כמות המים שיש להם, ולא מעריכים אותם. האדמה כל כך פורייה שיש תחושה שאם אתה יורק עליה יצמח מזה גן. הכל ירוק. התאים מבזבזים מים באופן שגורם לישראלי המיובש להתעלף - משקים צמחים בגן עד שהעציצים מתחילים לצוף, ואז שוכחים לסגור את המים, והצינור פשוט שוכב ומשפריץ שעות. בכמה מהשירותים הציבוריים המים בכיור פשוט זורמים, ואין אפילו ידית לברז כדי לסגור אותו. בברזים שניתן לסגור, התאים לא טורחים לעשות זאת. וכמובן הכמות המדהימה של נחלים ומפלים, גם על האיים. למשל על קו-סמוי ששטחו כ 240 קמ"ר ואפשר להקיף בנסיעה תוך שעתיים, יש 4 מפלים, מתוכם אחד גדול!
מושג הזמן בתאילנד הוא מאוד גמיש, עד לרמה ששווה לציין את זה במיוחד. חנויות ולעתים גם מוסדות נפתחים באיחור אופנתי של שעה ממה שכתוב בשילוט. בצפון ובאיים גם תאילנדים שיודעים אנגלית לא מבינים שאלות כמו "כמה זמן לוקח להגיע ל...." או מבינים את השאלה, אבל מכבדים אותך במבט "למה לעזאזל אתה שואל את זה?!", ובודדים בלבד מסוגלים לתת הערכת זמן מדויקת. לרוב הערכות הזמן שנותנים לכם תוסיפו שעה וחצי לפחות, וכך תגיעו במדויק. רק מי שכל הזמן עובד עם תיירים עצבניים הפנים שזמן=כסף.
מושג הזמן בתאילנד הוא מאוד גמיש, עד לרמה ששווה לציין את זה במיוחד. חנויות ולעתים גם מוסדות נפתחים באיחור אופנתי של שעה ממה שכתוב בשילוט. בצפון ובאיים גם תאילנדים שיודעים אנגלית לא מבינים שאלות כמו "כמה זמן לוקח להגיע ל...." או מבינים את השאלה, אבל מכבדים אותך במבט "למה לעזאזל אתה שואל את זה?!", ובודדים בלבד מסוגלים לתת הערכת זמן מדויקת. לרוב הערכות הזמן שנותנים לכם תוסיפו שעה וחצי לפחות, וכך תגיעו במדויק. רק מי שכל הזמן עובד עם תיירים עצבניים הפנים שזמן=כסף.
המקדשים דורשים מעט הכנה מיוחדת - הסרת נעליים לפני הכניסה חובה, ותמיד נקי בפנים. את הנעליים נהוג לזרוק במדרגות ליד הכניסה, ושם הן נשארות. במקומות תחת כיפת השמיים כדאי לבוא עם גרביים, לא בגלל שמלוכלך אלא בגלל שהמרצפות מתחממות נורא מהשמש. הלבוש הוא צנוע בסגנון תאילנדי - הכתפיים והברכיים צריכות להיות מכוסות - אז בלי שורטס וגופיית ספגטי, ועדיף גם לא שקוף וצמוד מדי. מותר להכנס עם מחשוף, או שרוול קצרצ'יק שרק עובר את הכתף. בחלק מהמקומות יש אפשרות להשאיל במקום שאל או חצאית מעטפת לזמן הביקור במקדש. התאים מעירים בעדינות למי שלא מספיק מקפיד, אבל תמנעו מאי נעימות ותכבדו את הדת של האנשים החביבים הללו, הרי לא יעלה בדעתכם לנסות להכנס לבית כנסת, או כנסייה, או מסגד בגופייה ומיני (וראיתי גם כאלו). אגב, אסור לנזירים לגעת באשה, אז אין טעם לנסות להצטלם איתם בחיבוק.
ברוב הבתים הפרטיים ובתי העסק יימצא מקדשון קטן שנקרא בית רוחות (בגדלים ורמת גימור משתנה), והתושבים מבעירים לפניו קטורת ומניחים מנחות. בהמון מקומות ברחבי תאילנד תימצאנה גם תמונות של המלך או המלכה, וגם לפניהן מבעירים קטורת ומניחים מנחות, כמו לפני מקדש.
התמצאות:
הכבישים הבינעירוניים בתאילנד פשוטים, לא מבלבלים, עם שילוט ברור ותדיר באנגלית. אין שום צורך במפה מפורטת בנסיעה באיים או בצפון, מספיק מפת תיירים חינמית עם נקודות ציון תיירותיות כדי לנווט את הכיוון הכללי של הנסיעה. בתוך הערים חלק גדול מהכבישים הם חד סטריים, גם הכבישים המרכזיים, וכדי להגיע פשוט נוסעים בריבועים. גם בתוך העיר ברחובות הראשיים יש שילוט ברור באנגלית, שלטים מכוונים לאטרקציות תיירותיות, ושמות הרחובות באנגלית.
הכתובות בכל הערים שהיינו בהן, כולל בנגקוק נכתבות כך: שם הרחוב ומספר SOI, ואח"כ מספר בית. מכל הרחובות הגדולים בעיר יוצאות כל מס' מטרים סמטאות בזוית ישרה, לכל סמטה קוראים סוי ומספר, והוא משמעותי לנהגי המונית והטוקטוקים - זה לא מספיק להגיד לנהג את שם הרחוב, חייבים לזכור מספר סוי.
תחבורה:
לא יצא לנו להשתמש בתחבורה ציבורית עירונית כגון אוטובוסים או סקיי-טריין בבנגקוק, רוב הזמן שכרנו רכב, או הלכנו ברגל עם נסיעות מזדמנות בטוקטוק. ג'יפ סוזוקי סמוראי 1.3 קטן 4X4 עם 2 או 4 מושבים יעלה כ 800 באט ל 24 שעות עם ביטוח, באיים ובצפון כאחד. ישנם רכבים יותר חדשים, ויותר יקרים. ההשתתפות העצמית היא כ 5000 באט (600 ש"ח). השכרות רכב ניתן למצוא בשפע בכל רחוב מרכזי, ובבתי מלון. המקומיים ורוב התיירים באיים נוהגים בטוסטוסים, כאשר המקומיים מצליחים להרכיב על טוסטוס 100 סמ"ק את שלושת ילדיהם, האשה, האמא, שני שקי אורז, ומחברים את הבסטה לצד. יש אפילו מוניות טוסטוס. הטוסטוסים עולים החל מ 200 באט ליממה ל 100-125 סמ"ק, אין עליהם ביטוח בשום מקום בתאילנד, ולכן חייבים לבדוק טוב טוב לפני ההשכרה. טוסטוס חדש מחנות יעלה כ 4500-6000 באט. די מפחיד לנסוע עליהם בכבישים ההרריים מאוד (נאמר גם על ידי בעלי אופנוע בארץ), ויש הרבה תיירים שנפצעים - נופלים או נכווים ברגל מהאגזוז, בעיקר מי שיושב מאחור. בעלי רצה בהיעדרי לשכור טוסטוס, אבל ברגע שניסה להרכיב את המוכר מאחור התהפך, וחזר עם ג'יפ.
ניתן לשכור גם ATV, הלוא הוא הטרקטורון המוכר, במחיר של 1300 באט (בין הדברים ההכי יקרים שניתן לנסוע בהם). הבעיה היא שאסור להכנס איתו לתוך הערים והכפרים, אבל בחלק מהמקומות, כמו קו-פנגאן, אף אחד לא מקפיד.
הדלק עולה כ 33 באט לליטר בתחנות דלק רגילות, ויש גם תחנות דלק בלתי רגילות בתוך חצרות בתים לצידי הדרך עם שלט קרטון GAZOLIN. זה בעצם חבית דלק שממנה שואב בעל הבית במשאבת יד לתוך צנצנת מדידה מספר ליטרים של דלק אדום כהה במחיר של כ 50 באט. ניסינו והATV בלע אותו כמו דלק רגיל. נתקלנו גם בתחנת דלק שפועלת על מטבעות ונראית כמו מכונה למכירת שתייה.
צורת הנהיגה הפופולרית בתאילנד היא לאט-לאט, בלי לחץ, ובלי לעבור את קו ה 70 קמ"ש בכביש בינעירוני. הם רגועים, לא צופרים, תמיד תמיד נצמדים לשולי הכביש כדי לאפשר עקיפה. רק בבנגקוק נתקלנו בנהגים שמתקרבים ל 100 קמ"ש, וגם שם זה נדיר.
ישנם הבדלים בין סוגי המוניות והטוקטוקים בין הצפון, בנגקוק והאיים. בצפון הטוקטוקים הם המקוריים, כלמר קופסת פח מקושטת על 3 גלגלים, וספסל אחד מאחורי הנהג. נעים לנסוע בו בזוג, ראינו גם שישה אנשים ואני עדיין לא מבינה איך הם נדחסו פנימה. בפוקט הטוקטוק הוא משאית קטנה עם 4 גלגלים, עם 2 ספסלים אחד מול השני מאחור, ופתח ליציאה ביניהם. למשאיות הטוקטוק האלה יש איגוד, ופרייסליסט קבוע לפי שעת היום והמרחק, אז לא תמיד ניתן להתמקח, אלא עדיף לחכות שעוד אנשים יצטרפו לנסיעה ויתחלקו בנטל. בבנגקוק הטוקטוקים דומים לאלה שבצפון. בצפון ובאיים ישנן גם מעין "מוניות שירות" - טנדר אדום שמאחורה הותקנו 2 ספסלים לאורך, והכניסה היא מכיוון דלת הבגאז' החסרה. הן נוסעות במסלולים קבועים יחסית, ובדרך כלל מחכים עד שמתמלא באנשים (8 מאחור ו1 ליד הנהג, אבל המקומיים נכנסים בכיתות שלמות, נתלים על המדרגה מאחור, ומשתמשים במונית להובלות). לנו יצא לנסוע במונית טנדר כזו עם אופנוע (!) שעמד בין הספסלים, רגע לא ייאומן.
מחירי המוניות באיים הם ההכי יקרים, ואילו בבנגקוק הטוקטוקים הכי זולים, במיוחד לנסיעות קצרות, אפילו 20 באט לנסיעה של כמה בלוקים (בנסיעה דרך איזור עם עומס תנועה המחיר ימריא, או שהם יסרבו לנסיעה ובצדק). בכל מקרה צריך להתמקח, בעיקר בנסיעת טוקטוק.
שוטרי התנועה הם לא רבים, ובעיקר נמצאים ליד מרכזי קניות עמוסים או בתי מלון, מסדרים את התנועה עם משרוקית בלתי נסבלת. שמענו את השריקות מהקומה ה 11 במלון, עם חלון סגור!
הקניות:
ניתן לעשות בכל מקום, יש בסטה או מוכר בכל פינה, ואתה לא יכול להמנע מהם גם אם תרצה. בבסטות רצוי להתמקח על המחיר, וזה פרקטי להוריד את המחיר ב 40% מההתחלתי. המיקוח נעשה אך ורק ברוח טובה, עם חיוך ובלי צעקות, ברגע שהמחיר נמוך מדי לדעת המוכר, או שההתנהגות לא מוצאת חן בעיניו, הוא פשוט יפנה אליך את הגב ויעבור לקונים אחרים, ולא חסר. התאים אוהבים כשמתמקחים איתם יפה ומעניין, במחמאות למוצר, ובחיוך, עד לצורה של אמנות כמעט. למי שמתקשה בשפה תמיד יימצא מחשבון עליו מקלידים את הסכום, ותמיד תקבלו הנחה על קניית כמה מוצרים יחד.
בעינינו הקניות ההכי מעניינות היו בשווקי הלילה בצפון, המחירים והאיכות טובים וישנם כמה מוצרים ייחודיים שתתקשו למצוא בבנגקוק או באיים. ההמלצה הגורפת היא - אם ראיתם משהו שאוהבים באמת, תקנו ומייד, כי לא תמיד תמצאו דבר זהה בהמשך, ותצטערו. באיים המחירים עולים, האיכות יורדת, ורוב המוצרים פחות ייחודיים ויותר מערביים - חולצות, ג'ינסים, ומכנסי billabong. בבנגקוק כדאי למי שמחפש מסע קניות להגיע לאזור הקניות ליד Bangkok sky, מבחר עצום של בגדים איכותיים בחצי המחיר מהארץ, באלף שקל אפשר לחזור לארץ עם מלתחה חדשה ומעולה, ויש המון מידות גדולות וגדולות מאוד.
טלפונים סלולריים בקניון ה MBK ישנה קומה שלמה ענקית רק של טלפוניה, המכשירים של דור 3 חצי מחיר מהארץ ומבחר ענק. אל תשכחו לבקש שיפרצו לכם את הטלפון לעברית, בתוספת של כמה שקלים למחיר. מבחינת ציוד צילום ואלקטרוניקה - כרטיסי זכרון למצלמה במחירי הארץ, מה שיותר זול הוא מזויף. גוף של מצלמה דיגיטלית רצינית עולה כמעט כמו בארץ, אבל העדשות שמורכבות הן 1/3 מהמחיר, במיוחד היקרות שבהן, מאוד מאוד שווה, ניתן לחסוך אלפים. בעלי עמד מהופנט ליד החנויות, כיאה לחובב צילום אמיתי בכזו סיטואציה.
בכל מקום יש גם חייטים, רובם במקור מנפאל ופקיסטן שיושבים בפתחי החנויות ומתנפלים על העוברים ושבים עם הצעות מפתות של קומבינה - שמלת ערב + חליפת נשים + שתי חולצות + חצאית ב 70 יורו בתפירה אישית תוך 24 שעות, או הצעה לגברים של 2 חליפות + חולצות + מכנסיים + עניבה במחיר דומה. הבדים מעולים, המחיר והביצוע טוב, פחות שימושי לישראלי הממוצע.
קניות יומיומיות של מים מינרליים ומוצרי היגיינה הכי כדאי לעשות בסופרמרקטים קטנים או 7-11, שנמצאים בכל מקום. יותר זול שם מאשר בבתי מרקחת או ברחוב. בבתי המרקחת שמפו קטנצ'יק או מגבונים לחים יעלו כמו בארץ או יותר (10 שקלים), ואילו ב 7-11 20 באט. בכל מקום אפשר למצוא ולקנות בזול אריזות קטנות לנסיעה של קרם, שמפו, דאודורנט, סבון נוזלי, אבל רוב החברות הקיימות בארץ לא תמצאו שם (יש מוצרים טובים, אבל אם אתם חייבים רק פנטן תביאו מהבית).
הערה מיוחדת לבנות - אין שם תחבושות אולוייז או קוטקס, וטמפוני או-בי!!! חרשתי שני קניונים בבנגקוק, ואינספור בתי מרקחת ברחבי הארץ, והבנות המקומיות פשוט לא יודעות על מה מדובר. יש טמפוני טמפקס (אלה שעוד עם הקרטונים), וחברות מקומיות. התחבושות הקיימות של כל מיני חברות לא ידועות, והן מאוד לא נוחות - מיושנות כמו מתחילת שנות התשעים, עבות מאוד עד שבולטות מתחת לבגדים, ורובן... קצרות מדי לאנטומיה האירופאית, ונשארות מקופלות בזוית לא נוחה גם אחרי ההדבקה. קטסטרופה, גם היקרות שבהן. תביאו מהבית חובה!!!
שירותים:
קיימים משני סוגים - אסלה רגילה, ואסלת "בול קליעה" מחרסינה עם מעמד לעלות עליו עם הרגליים בגובה 10 ס"מ מהרצפה. האמת היא שהבול קליעה היא הרבה יותר נוחה בתנאי שטח, כשהדבר האחרון שרוצים זה לגעת בטעות באסלה (סליחה על הפרטים). בשירותים הציבוריים בדרך כלל יש ייצוג של שני הסוגים, ובחלק מהמקומות אין ידית הדחה אלא במקום ישנו מיכל מים עם קערית, שבעזרתה שוטפים את מה שיש. בתחנות דלק השירותים הם חינם, ברוב המקדשים שירותי בול קליעה חינם, השירותים הציבוריים הם 5-10 באט, השירותים בקניונים עולים 1 באט, והכלל הוא ככל שהשירותים יקרים יותר, כך הם מזעזעים יותר. ברוב המקרים אין נייר טואלט, יש ברז דוש קטן, אבל ליד כל שירותים ציבוריים תימצא בסטה חכמה שתמכור גלילי נייר טואלט בודדים.
המים החמים מקורם מאטמור שעושה את העבודה לא רע, וברוב המלונות גם לא שמעו על וילון אמבטיה או מקלחון, לכן כשמתקלחים כל החדר אמבטיה מוצף, ואין מגב מצורף. לא עקרוני אבל מעט מעצבן.
המסאז':
מי שאוהב מסאז'ים בארץ, בתאילנד הולך למצוא את עצמו בגן עדן. סוגי המסאז' הרווחים הם עיסוי רגליים, עיסוי בשמן ומסאז' תאילנדי, כל אחד במשך שעה. בסלונים יקרים ניתן למצוא גם עיסויים שוודיים, אבנים חמות, וטיפולים קוסמטיים שונים. במקומות הטובים שואלים אם אתה מעדיף עיסוי חזק/בינוני/עדין, או מיד מתחילים בעיסוי חזק ואז שואלים אם הכל בסדר, במקומות הפחות טובים עושים בעדינות וחוסכים כוחות. זה, אגב, לא קשור בכלל למחיר. עיסוי טוב הוא כזה שכואב עכשיו, אבל כעבור שעה תתחילו לרחף. התאילנדיות הקטנטנות הללו יודעות להפעיל כוח עצום, ומסוגלות למתוח גבר בגובה 1.90 עד שירצה לצרוח. הן לומדות מסאז' מספר שנים בבתי ספר מיוחדים עם תעודה, שהגדול והראשון הוא Wat Pho, מקדש ענקי בבנגקוק. המשכורות שהן מקבלות על העבודה הקשה הזו גורמות לך לרצות לבכות - 6000 באט, שכר מינימום מקומי. אם המסאז' היה טוב, מקובל לתת טיפ בשווי כ 20-30 באט (10% מעלות הטיפול). סלוני מסאז' נמצאים בכל מקום, החל מבסטות ממש ברחוב, או על החוף, ועד סלונים מעוצבים ויקרים. רובם מסתתרים בין החנויות, הבנות הפנויות יושבות בחוץ ליד השלט וצועקות לעוברים ושבים "מסאאאאאאז' מדאם?". חלקם הגדול מספקים גם שירותי כביסה, ופתוחים בדרך כלל מ 10-12 בבוקר עד 10-12 בלילה.
עיסוי רגליים עולה 180-250 באט לשעה, תלוי איפה. מתיישבים בכורסא נוחה, מתחילים ברחיצת רגליים או חיטוי בספוגית, ממשיכים בעיסוי כף הרגל, והרגל כולה עד הברך, עם לחיצות רפלקסולוגיות במקלון מיוחד, ומסיימים במתיחה של הרגליים והידיים, ועיסוי גב וצוואר קצר בישיבה. המנוחה האידאלית אחרי יום עמוס.
עיסוי בשמן עולה 200-300 באט ונעשה בתחתונים בלבד בשכיבה מאחורי וילון, וכולל עיסוי של כל הגוף - ידיים, רגליים, גב, בטן, ולעיתים אפילו חזה, ומתיחות בישיבה לקינוח. את השמן המיותר מנגבים במגבת, ולפעמים גם מפזרים טלק. כל הגוף משתחרר (למרות שכואב בתהליך). מומלץ לעשות אחרי מקלחת לפני השינה, וללכת לישון עם השמן, העור יעריך את זה מאוד. באיים מופיעה אופציה של עיסוי באלוורה, לשרופים מהשמש, בתוספת של 100 באט.
עיסוי תאילנדי נעשה בשכיבה בלבוש מלא (משוחרר), וכולל לחיצות ומתיחות גב, ידיים ורגליים, משחרר שרירים תפוסים וגב כואב, ועולה 200 באט.
מלונות:
ממה שראינו - הצפון הכי זול, האיים הכי יקרים, בנגקוק מתקרבת לאיים. החדרים בכל מקום מתחלקים לכאלה עם מאוורר ואלו עם מזגן, כאשר אלו עם המזגן יכילו גם מקלחת עם אטמור ושירותים בחדר, וברוב המקרים 2 בקבוקים של מים מינרליים. החדרים עם מאוורר זולים הרבה יותר, לעתים זוהי רק מיטה במעונות, או עם מקלחת ושירותים משותפים, או שיהיו חרקים בפנים, או חושה מבמבוק עם מזרן וכילה, אבל המחיר ללא כל תחרות - 100-300 באט בצפון, באיים מעט יותר, תלוי במיקום. גסטהאוסים עם מזגן ומקלחת מאוד בסיסיים יעלו כ 400 באט בצפון, באיים יותר. בצפון במחיר של 600-800 באט ללילה לזוג ניתן למצוא מלון באיכות טובה של 3 כוכבים במרכז העיר עם מיזוג, מקלחת, ואולי ארוחת בוקר. יש חדרים פנויים, בעיקר בציאנג מאי בלי בעיה אפשר להסתובב לבד בין המלונות ולבחור. באיים הכל יקר הרבה יותר, והאי עם המגורים ההכי יקרים הוא קו-פיפי. רוב המלונות מאפשרים גם שירות של שמירת חפצים.
בקו-סמוי המחיר של חדר עם מיזוג במלון טוב על החוף, עם בריכה יעלה 1000-2500 באט, תלוי ברמת הפאר מ 3 עד 5 כוכבים. המחיר לבונגלו בודד ליד הבריכה או בגן הוא כ 3000-4000 באט, ובונגלו על החוף ב 5000 ומעלה. המקומות הטובים תפוסים, כדאי מאוד להזמין מראש באינטרנט. ישנם גסטהאוסים מרובים במרחק 5 דקות הליכה מהחוף והמחירים מתחת ל 1000 באט, עם חדרים פנויים. בקו-פנגאן המחירים הם דומים. בחופים הקטנים והפחות עמוסים המחירים יורדים, אבל כדאי לחשוב על העלות של המוניות לחופים המרכזיים, שם מרוכזים רוב מקומות הבילוי. ישנם גם מלונות ספא מפוארים שנמצאים במרכז האי, ללא גישה לחוף בכלל, במחירים של כ 2000 באט.
בקו-פיפי חושה פצפונת מבמבוק על החוף עם מאוורר, מזרון, כילה וכנראה גם משהו דמוי מקלחת תעלה כ 300-400 באט, בונגלו ממוזג דקה מהחוף כ 3000 באט, וחדר במלון ליד החוף ב 2000-2500 באט, אלא אם כן מדובר בקופה-קבנה המפוארת במחיר של 4500. חדרים במלונות עם בריכה במרכז האי, עם הליכה של 10-15 דקות לחופים יעלו כ 1500 באט. ישנם מלונות בקו-פיפי שממוקמים בחופים שניתן להגיע אליהם רק במונית סירה או בטיפוס רגלי בג'ונגל, והמחירים שם זולים מעט יותר, רק שיש להתחשב בעלויות השיט היומיומי למרכז העניינים וחזרה, למי שלא חפץ בבדידות מוחלטת. במחירים על פניו דומה לקו-סמוי, רק שהתמורה למחיר היא הרבה יותר גרועה.
הכבישים הבינעירוניים בתאילנד פשוטים, לא מבלבלים, עם שילוט ברור ותדיר באנגלית. אין שום צורך במפה מפורטת בנסיעה באיים או בצפון, מספיק מפת תיירים חינמית עם נקודות ציון תיירותיות כדי לנווט את הכיוון הכללי של הנסיעה. בתוך הערים חלק גדול מהכבישים הם חד סטריים, גם הכבישים המרכזיים, וכדי להגיע פשוט נוסעים בריבועים. גם בתוך העיר ברחובות הראשיים יש שילוט ברור באנגלית, שלטים מכוונים לאטרקציות תיירותיות, ושמות הרחובות באנגלית.
הכתובות בכל הערים שהיינו בהן, כולל בנגקוק נכתבות כך: שם הרחוב ומספר SOI, ואח"כ מספר בית. מכל הרחובות הגדולים בעיר יוצאות כל מס' מטרים סמטאות בזוית ישרה, לכל סמטה קוראים סוי ומספר, והוא משמעותי לנהגי המונית והטוקטוקים - זה לא מספיק להגיד לנהג את שם הרחוב, חייבים לזכור מספר סוי.
תחבורה:
לא יצא לנו להשתמש בתחבורה ציבורית עירונית כגון אוטובוסים או סקיי-טריין בבנגקוק, רוב הזמן שכרנו רכב, או הלכנו ברגל עם נסיעות מזדמנות בטוקטוק. ג'יפ סוזוקי סמוראי 1.3 קטן 4X4 עם 2 או 4 מושבים יעלה כ 800 באט ל 24 שעות עם ביטוח, באיים ובצפון כאחד. ישנם רכבים יותר חדשים, ויותר יקרים. ההשתתפות העצמית היא כ 5000 באט (600 ש"ח). השכרות רכב ניתן למצוא בשפע בכל רחוב מרכזי, ובבתי מלון. המקומיים ורוב התיירים באיים נוהגים בטוסטוסים, כאשר המקומיים מצליחים להרכיב על טוסטוס 100 סמ"ק את שלושת ילדיהם, האשה, האמא, שני שקי אורז, ומחברים את הבסטה לצד. יש אפילו מוניות טוסטוס. הטוסטוסים עולים החל מ 200 באט ליממה ל 100-125 סמ"ק, אין עליהם ביטוח בשום מקום בתאילנד, ולכן חייבים לבדוק טוב טוב לפני ההשכרה. טוסטוס חדש מחנות יעלה כ 4500-6000 באט. די מפחיד לנסוע עליהם בכבישים ההרריים מאוד (נאמר גם על ידי בעלי אופנוע בארץ), ויש הרבה תיירים שנפצעים - נופלים או נכווים ברגל מהאגזוז, בעיקר מי שיושב מאחור. בעלי רצה בהיעדרי לשכור טוסטוס, אבל ברגע שניסה להרכיב את המוכר מאחור התהפך, וחזר עם ג'יפ.
ניתן לשכור גם ATV, הלוא הוא הטרקטורון המוכר, במחיר של 1300 באט (בין הדברים ההכי יקרים שניתן לנסוע בהם). הבעיה היא שאסור להכנס איתו לתוך הערים והכפרים, אבל בחלק מהמקומות, כמו קו-פנגאן, אף אחד לא מקפיד.
הדלק עולה כ 33 באט לליטר בתחנות דלק רגילות, ויש גם תחנות דלק בלתי רגילות בתוך חצרות בתים לצידי הדרך עם שלט קרטון GAZOLIN. זה בעצם חבית דלק שממנה שואב בעל הבית במשאבת יד לתוך צנצנת מדידה מספר ליטרים של דלק אדום כהה במחיר של כ 50 באט. ניסינו והATV בלע אותו כמו דלק רגיל. נתקלנו גם בתחנת דלק שפועלת על מטבעות ונראית כמו מכונה למכירת שתייה.
צורת הנהיגה הפופולרית בתאילנד היא לאט-לאט, בלי לחץ, ובלי לעבור את קו ה 70 קמ"ש בכביש בינעירוני. הם רגועים, לא צופרים, תמיד תמיד נצמדים לשולי הכביש כדי לאפשר עקיפה. רק בבנגקוק נתקלנו בנהגים שמתקרבים ל 100 קמ"ש, וגם שם זה נדיר.
ישנם הבדלים בין סוגי המוניות והטוקטוקים בין הצפון, בנגקוק והאיים. בצפון הטוקטוקים הם המקוריים, כלמר קופסת פח מקושטת על 3 גלגלים, וספסל אחד מאחורי הנהג. נעים לנסוע בו בזוג, ראינו גם שישה אנשים ואני עדיין לא מבינה איך הם נדחסו פנימה. בפוקט הטוקטוק הוא משאית קטנה עם 4 גלגלים, עם 2 ספסלים אחד מול השני מאחור, ופתח ליציאה ביניהם. למשאיות הטוקטוק האלה יש איגוד, ופרייסליסט קבוע לפי שעת היום והמרחק, אז לא תמיד ניתן להתמקח, אלא עדיף לחכות שעוד אנשים יצטרפו לנסיעה ויתחלקו בנטל. בבנגקוק הטוקטוקים דומים לאלה שבצפון. בצפון ובאיים ישנן גם מעין "מוניות שירות" - טנדר אדום שמאחורה הותקנו 2 ספסלים לאורך, והכניסה היא מכיוון דלת הבגאז' החסרה. הן נוסעות במסלולים קבועים יחסית, ובדרך כלל מחכים עד שמתמלא באנשים (8 מאחור ו1 ליד הנהג, אבל המקומיים נכנסים בכיתות שלמות, נתלים על המדרגה מאחור, ומשתמשים במונית להובלות). לנו יצא לנסוע במונית טנדר כזו עם אופנוע (!) שעמד בין הספסלים, רגע לא ייאומן.
מחירי המוניות באיים הם ההכי יקרים, ואילו בבנגקוק הטוקטוקים הכי זולים, במיוחד לנסיעות קצרות, אפילו 20 באט לנסיעה של כמה בלוקים (בנסיעה דרך איזור עם עומס תנועה המחיר ימריא, או שהם יסרבו לנסיעה ובצדק). בכל מקרה צריך להתמקח, בעיקר בנסיעת טוקטוק.
שוטרי התנועה הם לא רבים, ובעיקר נמצאים ליד מרכזי קניות עמוסים או בתי מלון, מסדרים את התנועה עם משרוקית בלתי נסבלת. שמענו את השריקות מהקומה ה 11 במלון, עם חלון סגור!
הקניות:
ניתן לעשות בכל מקום, יש בסטה או מוכר בכל פינה, ואתה לא יכול להמנע מהם גם אם תרצה. בבסטות רצוי להתמקח על המחיר, וזה פרקטי להוריד את המחיר ב 40% מההתחלתי. המיקוח נעשה אך ורק ברוח טובה, עם חיוך ובלי צעקות, ברגע שהמחיר נמוך מדי לדעת המוכר, או שההתנהגות לא מוצאת חן בעיניו, הוא פשוט יפנה אליך את הגב ויעבור לקונים אחרים, ולא חסר. התאים אוהבים כשמתמקחים איתם יפה ומעניין, במחמאות למוצר, ובחיוך, עד לצורה של אמנות כמעט. למי שמתקשה בשפה תמיד יימצא מחשבון עליו מקלידים את הסכום, ותמיד תקבלו הנחה על קניית כמה מוצרים יחד.
בעינינו הקניות ההכי מעניינות היו בשווקי הלילה בצפון, המחירים והאיכות טובים וישנם כמה מוצרים ייחודיים שתתקשו למצוא בבנגקוק או באיים. ההמלצה הגורפת היא - אם ראיתם משהו שאוהבים באמת, תקנו ומייד, כי לא תמיד תמצאו דבר זהה בהמשך, ותצטערו. באיים המחירים עולים, האיכות יורדת, ורוב המוצרים פחות ייחודיים ויותר מערביים - חולצות, ג'ינסים, ומכנסי billabong. בבנגקוק כדאי למי שמחפש מסע קניות להגיע לאזור הקניות ליד Bangkok sky, מבחר עצום של בגדים איכותיים בחצי המחיר מהארץ, באלף שקל אפשר לחזור לארץ עם מלתחה חדשה ומעולה, ויש המון מידות גדולות וגדולות מאוד.
טלפונים סלולריים בקניון ה MBK ישנה קומה שלמה ענקית רק של טלפוניה, המכשירים של דור 3 חצי מחיר מהארץ ומבחר ענק. אל תשכחו לבקש שיפרצו לכם את הטלפון לעברית, בתוספת של כמה שקלים למחיר. מבחינת ציוד צילום ואלקטרוניקה - כרטיסי זכרון למצלמה במחירי הארץ, מה שיותר זול הוא מזויף. גוף של מצלמה דיגיטלית רצינית עולה כמעט כמו בארץ, אבל העדשות שמורכבות הן 1/3 מהמחיר, במיוחד היקרות שבהן, מאוד מאוד שווה, ניתן לחסוך אלפים. בעלי עמד מהופנט ליד החנויות, כיאה לחובב צילום אמיתי בכזו סיטואציה.
בכל מקום יש גם חייטים, רובם במקור מנפאל ופקיסטן שיושבים בפתחי החנויות ומתנפלים על העוברים ושבים עם הצעות מפתות של קומבינה - שמלת ערב + חליפת נשים + שתי חולצות + חצאית ב 70 יורו בתפירה אישית תוך 24 שעות, או הצעה לגברים של 2 חליפות + חולצות + מכנסיים + עניבה במחיר דומה. הבדים מעולים, המחיר והביצוע טוב, פחות שימושי לישראלי הממוצע.
קניות יומיומיות של מים מינרליים ומוצרי היגיינה הכי כדאי לעשות בסופרמרקטים קטנים או 7-11, שנמצאים בכל מקום. יותר זול שם מאשר בבתי מרקחת או ברחוב. בבתי המרקחת שמפו קטנצ'יק או מגבונים לחים יעלו כמו בארץ או יותר (10 שקלים), ואילו ב 7-11 20 באט. בכל מקום אפשר למצוא ולקנות בזול אריזות קטנות לנסיעה של קרם, שמפו, דאודורנט, סבון נוזלי, אבל רוב החברות הקיימות בארץ לא תמצאו שם (יש מוצרים טובים, אבל אם אתם חייבים רק פנטן תביאו מהבית).
הערה מיוחדת לבנות - אין שם תחבושות אולוייז או קוטקס, וטמפוני או-בי!!! חרשתי שני קניונים בבנגקוק, ואינספור בתי מרקחת ברחבי הארץ, והבנות המקומיות פשוט לא יודעות על מה מדובר. יש טמפוני טמפקס (אלה שעוד עם הקרטונים), וחברות מקומיות. התחבושות הקיימות של כל מיני חברות לא ידועות, והן מאוד לא נוחות - מיושנות כמו מתחילת שנות התשעים, עבות מאוד עד שבולטות מתחת לבגדים, ורובן... קצרות מדי לאנטומיה האירופאית, ונשארות מקופלות בזוית לא נוחה גם אחרי ההדבקה. קטסטרופה, גם היקרות שבהן. תביאו מהבית חובה!!!
שירותים:
קיימים משני סוגים - אסלה רגילה, ואסלת "בול קליעה" מחרסינה עם מעמד לעלות עליו עם הרגליים בגובה 10 ס"מ מהרצפה. האמת היא שהבול קליעה היא הרבה יותר נוחה בתנאי שטח, כשהדבר האחרון שרוצים זה לגעת בטעות באסלה (סליחה על הפרטים). בשירותים הציבוריים בדרך כלל יש ייצוג של שני הסוגים, ובחלק מהמקומות אין ידית הדחה אלא במקום ישנו מיכל מים עם קערית, שבעזרתה שוטפים את מה שיש. בתחנות דלק השירותים הם חינם, ברוב המקדשים שירותי בול קליעה חינם, השירותים הציבוריים הם 5-10 באט, השירותים בקניונים עולים 1 באט, והכלל הוא ככל שהשירותים יקרים יותר, כך הם מזעזעים יותר. ברוב המקרים אין נייר טואלט, יש ברז דוש קטן, אבל ליד כל שירותים ציבוריים תימצא בסטה חכמה שתמכור גלילי נייר טואלט בודדים.
המים החמים מקורם מאטמור שעושה את העבודה לא רע, וברוב המלונות גם לא שמעו על וילון אמבטיה או מקלחון, לכן כשמתקלחים כל החדר אמבטיה מוצף, ואין מגב מצורף. לא עקרוני אבל מעט מעצבן.
המסאז':
מי שאוהב מסאז'ים בארץ, בתאילנד הולך למצוא את עצמו בגן עדן. סוגי המסאז' הרווחים הם עיסוי רגליים, עיסוי בשמן ומסאז' תאילנדי, כל אחד במשך שעה. בסלונים יקרים ניתן למצוא גם עיסויים שוודיים, אבנים חמות, וטיפולים קוסמטיים שונים. במקומות הטובים שואלים אם אתה מעדיף עיסוי חזק/בינוני/עדין, או מיד מתחילים בעיסוי חזק ואז שואלים אם הכל בסדר, במקומות הפחות טובים עושים בעדינות וחוסכים כוחות. זה, אגב, לא קשור בכלל למחיר. עיסוי טוב הוא כזה שכואב עכשיו, אבל כעבור שעה תתחילו לרחף. התאילנדיות הקטנטנות הללו יודעות להפעיל כוח עצום, ומסוגלות למתוח גבר בגובה 1.90 עד שירצה לצרוח. הן לומדות מסאז' מספר שנים בבתי ספר מיוחדים עם תעודה, שהגדול והראשון הוא Wat Pho, מקדש ענקי בבנגקוק. המשכורות שהן מקבלות על העבודה הקשה הזו גורמות לך לרצות לבכות - 6000 באט, שכר מינימום מקומי. אם המסאז' היה טוב, מקובל לתת טיפ בשווי כ 20-30 באט (10% מעלות הטיפול). סלוני מסאז' נמצאים בכל מקום, החל מבסטות ממש ברחוב, או על החוף, ועד סלונים מעוצבים ויקרים. רובם מסתתרים בין החנויות, הבנות הפנויות יושבות בחוץ ליד השלט וצועקות לעוברים ושבים "מסאאאאאאז' מדאם?". חלקם הגדול מספקים גם שירותי כביסה, ופתוחים בדרך כלל מ 10-12 בבוקר עד 10-12 בלילה.
עיסוי רגליים עולה 180-250 באט לשעה, תלוי איפה. מתיישבים בכורסא נוחה, מתחילים ברחיצת רגליים או חיטוי בספוגית, ממשיכים בעיסוי כף הרגל, והרגל כולה עד הברך, עם לחיצות רפלקסולוגיות במקלון מיוחד, ומסיימים במתיחה של הרגליים והידיים, ועיסוי גב וצוואר קצר בישיבה. המנוחה האידאלית אחרי יום עמוס.
עיסוי בשמן עולה 200-300 באט ונעשה בתחתונים בלבד בשכיבה מאחורי וילון, וכולל עיסוי של כל הגוף - ידיים, רגליים, גב, בטן, ולעיתים אפילו חזה, ומתיחות בישיבה לקינוח. את השמן המיותר מנגבים במגבת, ולפעמים גם מפזרים טלק. כל הגוף משתחרר (למרות שכואב בתהליך). מומלץ לעשות אחרי מקלחת לפני השינה, וללכת לישון עם השמן, העור יעריך את זה מאוד. באיים מופיעה אופציה של עיסוי באלוורה, לשרופים מהשמש, בתוספת של 100 באט.
עיסוי תאילנדי נעשה בשכיבה בלבוש מלא (משוחרר), וכולל לחיצות ומתיחות גב, ידיים ורגליים, משחרר שרירים תפוסים וגב כואב, ועולה 200 באט.
מלונות:
ממה שראינו - הצפון הכי זול, האיים הכי יקרים, בנגקוק מתקרבת לאיים. החדרים בכל מקום מתחלקים לכאלה עם מאוורר ואלו עם מזגן, כאשר אלו עם המזגן יכילו גם מקלחת עם אטמור ושירותים בחדר, וברוב המקרים 2 בקבוקים של מים מינרליים. החדרים עם מאוורר זולים הרבה יותר, לעתים זוהי רק מיטה במעונות, או עם מקלחת ושירותים משותפים, או שיהיו חרקים בפנים, או חושה מבמבוק עם מזרן וכילה, אבל המחיר ללא כל תחרות - 100-300 באט בצפון, באיים מעט יותר, תלוי במיקום. גסטהאוסים עם מזגן ומקלחת מאוד בסיסיים יעלו כ 400 באט בצפון, באיים יותר. בצפון במחיר של 600-800 באט ללילה לזוג ניתן למצוא מלון באיכות טובה של 3 כוכבים במרכז העיר עם מיזוג, מקלחת, ואולי ארוחת בוקר. יש חדרים פנויים, בעיקר בציאנג מאי בלי בעיה אפשר להסתובב לבד בין המלונות ולבחור. באיים הכל יקר הרבה יותר, והאי עם המגורים ההכי יקרים הוא קו-פיפי. רוב המלונות מאפשרים גם שירות של שמירת חפצים.
בקו-סמוי המחיר של חדר עם מיזוג במלון טוב על החוף, עם בריכה יעלה 1000-2500 באט, תלוי ברמת הפאר מ 3 עד 5 כוכבים. המחיר לבונגלו בודד ליד הבריכה או בגן הוא כ 3000-4000 באט, ובונגלו על החוף ב 5000 ומעלה. המקומות הטובים תפוסים, כדאי מאוד להזמין מראש באינטרנט. ישנם גסטהאוסים מרובים במרחק 5 דקות הליכה מהחוף והמחירים מתחת ל 1000 באט, עם חדרים פנויים. בקו-פנגאן המחירים הם דומים. בחופים הקטנים והפחות עמוסים המחירים יורדים, אבל כדאי לחשוב על העלות של המוניות לחופים המרכזיים, שם מרוכזים רוב מקומות הבילוי. ישנם גם מלונות ספא מפוארים שנמצאים במרכז האי, ללא גישה לחוף בכלל, במחירים של כ 2000 באט.
בקו-פיפי חושה פצפונת מבמבוק על החוף עם מאוורר, מזרון, כילה וכנראה גם משהו דמוי מקלחת תעלה כ 300-400 באט, בונגלו ממוזג דקה מהחוף כ 3000 באט, וחדר במלון ליד החוף ב 2000-2500 באט, אלא אם כן מדובר בקופה-קבנה המפוארת במחיר של 4500. חדרים במלונות עם בריכה במרכז האי, עם הליכה של 10-15 דקות לחופים יעלו כ 1500 באט. ישנם מלונות בקו-פיפי שממוקמים בחופים שניתן להגיע אליהם רק במונית סירה או בטיפוס רגלי בג'ונגל, והמחירים שם זולים מעט יותר, רק שיש להתחשב בעלויות השיט היומיומי למרכז העניינים וחזרה, למי שלא חפץ בבדידות מוחלטת. במחירים על פניו דומה לקו-סמוי, רק שהתמורה למחיר היא הרבה יותר גרועה.
כביסה:
אנחנו עשינו טעות, והבאנו איתנו בגדים לשבוע שלם שנאלצנו לסחוב כל הטיול, וסתם תפסו מקום הכרחי בתרמילים. שרותי הכביסה כל כך זולים וזמינים שאין שום צורך לעשות כזה דבר. כמעט בכל סלון מסאז' (שניתן למצוא בכל מקום), ובחלק מסוכנויות התיירות יש שירותי כביסה ברמה גבוהה. איפה שלא היינו מצאנו מכבסה ממש ליד המלון. קילו כביסה יעלה 30-40 באט, ויהיה מוכן תוך 24 שעות, מקופל ומסודר. בחלק מהמקומות יעשו רשימת בגדים, ובחלק רק יתנו לכם קבלה עם משקל. אם אתם ממהרים, ב 50 באט לקילו תזכו לכביסת אקספרס שתהיה מוכנה תוך 3-4 שעות. כיבסנו כל יום כמעט, וכל פעם היינו מרוצים. כל הבגדים חזרו, פעם אחת קיבלנו תחתונים של מישהו אחר, ולהפתעתי הרבה בכביסה הראשונה נעלמו כמה כתמים שנלחמתי בהם שנה במכונה הביתית ללא הצלחה. הכביסה מספיק עדינה להתמודד עם בגדי ים, וגם עם חזיות תחרה יקרות, ועוד חולצות עדינות לסוגיהן.
תעופה:
בבנגקוק ישנם שני שדות תעופה: Suvarnabhumi החדש והמרכזי, לטיסות מקומיות ועולמיות, גדול ומעוצב. השדה הישן Don Muang נמצא כ 45 דקות נסיעה מסוורנחומי במונית, ומשמש לטיסות מקומיות בלבד.
כשנוחתים בסוורנחומי יוצאים לקומה הראשונה, ההמראות הן בקומה הרביעית והאחרונה, שם נמצאים גם משרדיהן של רוב חברות התעופה העולמיות והמקומיות, וניתן לקנות ולהחליף כרטיסים במקום. בתת-קומות 2 ו 3 נמצאות מסעדות, וסלון מסאז' להרוג את הזמן. מומלץ לא לחכות למעלית, שכל הזמן עמוסה, אלא להשתמש בדרגנועים שמותאמים לעגלות מטען, ולחסוך 10-20 דקות במעבר בין הקומות. ביציאה מהקומה הראשונה נמצאות תחנות אוטובוסים עם מסלולים מסודרים. קונים כרטיס בקופה לפני התחנה, ומתפזרים באוטובוס ברחבי בנגקוק, זול יותר ממונית ונוח. נסיעה מהשדה לקוואסן למשל תעלה 150 באט לאדם. האוטובוסים יוצאים כל שעה במסלול קבוע מעגלי, ניתן גם להגיע איתם לשדה התעופה חזרה. בתחנת המוניות הכל מסודר מאוד, ניגשים לפי התור לדוכן לפני המוניות, אומרים לקופאית את היעד, משלמים, וניגשים עם הקבלה לנהג הראשון בתור. שום חאפר לא מצליח להסתנן. המוניות מפנקות ולא זולות, 250 באט לנסיעה מסוורנחומי לדון מואנג, סביב ה 400 לבנגקוק, עם מחירים קבועים.
שדות התעופה בציאנג מאי, פוקט, וסוראטאני קטנים וחסרי ייחוד. שדה התעופה בקו סמוי, לעומת זאת, הוא ההכי יפה מבין כל אלה שביקרנו בהם אי פעם, פרוס על שטח של גנים וביתנים מעוצבים עם ריהוט מפנק, ערסלים, וחדרי שירותים מפוארים עם אקווריומים ענקיים. חברת התעופה המקומית היחידה שנוחתת בקו סמוי היא Bangkok Airways שמגדירה את עצמה כ"טיסות בוטיק", ושדה התעופה, השירות, והמחיר בהחלט עונים להגדרה.
חברות התעופה לטיסות מקומיות:
Air Asia עם טיסות זולות מאוד לכל היעדים בתאילנד חוץ מקו-סמוי, עם 4-6 טיסות ביום לכל יעד. הטיסות בדרך כלל לא עומדות בלוח הזמנים, המטוס נראה כמו אוטובוס עם כנפיים, אפילו בלי מספר מושב על הכרטיס, ובמהלך הטיסה (הקצרה, שעה-שעתיים גג) לא מגישים כלום. שימושי זול וזמין, וטסנו איתם 3 פעמים.
One-Two-Go עם טיסות זולות (מחירים דומים לאייר אסיה) מספר פעמים ביום לכל מיני יעדים בתאילנד. בבנגקוק ההמראות הן מדון מואנג, קחו בחשבון. הפעם יש מספר מושב, ומגישים תה, אבל סה"כ מאוד דומה לחברת אייר אסיה.
בנגקוק איירווייז טסים לכל היעדים בתוך תאילנד, וקו-סמוי, במחיר שהוא כמעט פי שתיים מהחברות המתחרות. הצטערנו שהתקמצנו על טיסה ישירה כזו מציאנג מאי לקו סמוי, כי הגעה במעבורת גוזלת יום שלם, ובסופו של דבר הגענו לאותו המחיר, אולי כי לא תכננו את זה כמו שצריך. בכל מקרה תקראו על ההגעה לקו-סמוי בפרסום המתאים, ותחליטו בעצמכם. אנחנו בכל אופן מאותו רגע והלאה החלטנו שאנחנו טסים לאן שרק אפשר, כי זמן בטיול לפעמים שווה יותר מכסף. (סה"כ היו לנו 5 טיסות פנימיות)
בכל מקרה את הטיסות מומלץ להזמין מראש, חלק מהטיסות הזמנו באינטרנט באתר של אייר אסיה, את הטיסה ב one-two-go הזמנו בשדה התעופה, 3 שעות לפני ההמראה, וחלק דרך סוכנות נסיעות בקו-סמוי במחיר שהיה... יותר זול ממה שהופיע באתר. טיסות לקו-סמוי בטוח שצריך להזמין מראש, הן תמיד מלאות.
חברת התעופה Thai Silk... המחירים פשוט לא היו לכיס שלנו, אז אין לי מה להגיד. מה שכן, נראה מפואר.
טאנה טיולי ג'יפים
במקום התברר לנו שטאנה עובדים כבר 18 שנה בתחום הטיולים לצפון תאילנד, ומתמחים בישראלים. ישנו מלון וגסטהאוס, המלון 600 באט לזוג, הגסטהאוס כ400, דווח על ג'וק שהיה בגסטהאוס, אבל סה"כ נקי ומסודר (מזגן ומקלחת כבר אמרנו?).
המיקום פשוט נהדר, 10 דקות הליכה משוק הלילה בציאנג מאי לכיוון ימין, וכ15 דקות הליכה לשער הקרוב לעיר העתיקה שמאלה, כאשר בדרך עוברים במרכז העיר עם כל החנויות והמסעדות והמקדשים. (לא ריצה, הליכה בנחת).
טיולי ג'יפים יוצאים כל יום כמעט, עם כמות אדירה של ישראלים משתתפים (בטיול שלנו השתתפו, כך התברר, 62 איש). על הבוקר בשעה 9 היינו אמורים להתאסף למטה במסעדה של המלון ולקבל את הג'יפים. ב 9:30 באמת הכל התארגן, קיבלנו ג'יפ קטן ל 4 איש (סוזוקי סמוראי אדומה שעברה רבות, אבל נוסעת כמו גדולה), החלטנו מי נוהג (בעלי) ויצאנו לנו במספר שיירות קטנות.
טאנה מציעים ג'יפים ל4 אנשים בנהיגה עצמית (אחרי רכב מדריך), ול6-7- איש (פאג'רו דגם ישן) בנהיגה עצמית או עם מדריך שינהג כל הדרך, וחייבים להחליט מראש. דרוש רשיון נהיגה בינלאומי (עשינו דרך מ.מ.ס.י. בארץ), לדעת לנהוג בהילוכים, ולהיות מוכן לנהוג בצד שמאל של הכביש. האחרון, האמת, לא כזה מסובך, כי בהתחלה נוסעים אחרי הרכב המוביל כמו תוכים, ותוך יום-יומיים קולטים את העסק. מה גם, שרוב הכבישים המרכזיים בציאנג מאי הם חד סטריים (אפרט על התמצאות בהמשך). עקב כמות הג'יפים, השיירה התחלקה לכמה קבוצות עם ג'יפ מוביל לפי מהירות הנסיעה של כל אחד, ברגע ש 2-3 ג'יפים היו מוכנים לצאת לדרך הם יצאו ראשונים (כמובן, אנחנו ביניהם), וכמעט ולא עלה צורך להתייבש באוטו ולהמתין.
בכל המכוניות מזגן פעיל ו...טייפ קלטות! אין ערוצים ברדיו, אין דיסקים, אין MP3, מי שרוצה מוסיקה שיביא קלטות, או נגן MP3 שמתחבר לטייפ. ניסינו לנהוג בלי, אבל ביום האחרון נשברנו, והשאלנו מהמדריכים התאים (!)קלטת מוסיקה תימנית (!) שעשתה לנו כאב ראש בראונד השלישי, אז זה באמת חשוב, ותבואו מוכנים.
המיקום פשוט נהדר, 10 דקות הליכה משוק הלילה בציאנג מאי לכיוון ימין, וכ15 דקות הליכה לשער הקרוב לעיר העתיקה שמאלה, כאשר בדרך עוברים במרכז העיר עם כל החנויות והמסעדות והמקדשים. (לא ריצה, הליכה בנחת).
טיולי ג'יפים יוצאים כל יום כמעט, עם כמות אדירה של ישראלים משתתפים (בטיול שלנו השתתפו, כך התברר, 62 איש). על הבוקר בשעה 9 היינו אמורים להתאסף למטה במסעדה של המלון ולקבל את הג'יפים. ב 9:30 באמת הכל התארגן, קיבלנו ג'יפ קטן ל 4 איש (סוזוקי סמוראי אדומה שעברה רבות, אבל נוסעת כמו גדולה), החלטנו מי נוהג (בעלי) ויצאנו לנו במספר שיירות קטנות.
טאנה מציעים ג'יפים ל4 אנשים בנהיגה עצמית (אחרי רכב מדריך), ול6-7- איש (פאג'רו דגם ישן) בנהיגה עצמית או עם מדריך שינהג כל הדרך, וחייבים להחליט מראש. דרוש רשיון נהיגה בינלאומי (עשינו דרך מ.מ.ס.י. בארץ), לדעת לנהוג בהילוכים, ולהיות מוכן לנהוג בצד שמאל של הכביש. האחרון, האמת, לא כזה מסובך, כי בהתחלה נוסעים אחרי הרכב המוביל כמו תוכים, ותוך יום-יומיים קולטים את העסק. מה גם, שרוב הכבישים המרכזיים בציאנג מאי הם חד סטריים (אפרט על התמצאות בהמשך). עקב כמות הג'יפים, השיירה התחלקה לכמה קבוצות עם ג'יפ מוביל לפי מהירות הנסיעה של כל אחד, ברגע ש 2-3 ג'יפים היו מוכנים לצאת לדרך הם יצאו ראשונים (כמובן, אנחנו ביניהם), וכמעט ולא עלה צורך להתייבש באוטו ולהמתין.
בכל המכוניות מזגן פעיל ו...טייפ קלטות! אין ערוצים ברדיו, אין דיסקים, אין MP3, מי שרוצה מוסיקה שיביא קלטות, או נגן MP3 שמתחבר לטייפ. ניסינו לנהוג בלי, אבל ביום האחרון נשברנו, והשאלנו מהמדריכים התאים (!)קלטת מוסיקה תימנית (!) שעשתה לנו כאב ראש בראונד השלישי, אז זה באמת חשוב, ותבואו מוכנים.
האוכל מותאם לחיך הישראלי - פעמיים ביום (צהריים וערב) שניצל מעולה עם תוספות, אבטיח ואננס טרי, תה, קפה, ארוחת בוקר של חביתה וקורנפלקס. אנחנו אולי מפונקים, אבל ביום השלישי כבר לא יכולנו לראות שניצלים.
כל העניין כולל גם לינה של שני לילות, המלונות נעימים ביותר, האחד בצורה של צימרים באמצע שומקום, פרוסים לאורך איזה אגם קטן בלילה הראשון (מזגן, מקלחת, נקי ביותר, והלוקיישן באמת יפה), ובלילה השני לנים במלון בציאנג ראי במרכז העיר, כ 10 דקות הליכה לשוק הלילה בציאנג ראי, עם מסאז' נפלא ממש ליד המלון.
המדריכים קצת יודעים עברית, חלקם יותר מקצת, שרים "אל המעיין" ומשהו משרית חדד (מצחיק בטירוף), למדו את כל הביטויים הרווחים כמו סבבה. הם דואגים להכל, עד לרמה של לסובב את הג'יפ ככה שיהיה נוח לצאת מהחניה, בודקים שאתה רואה את כל האטרקציות ולא מפספס משהו מעניין...
ולמסלול
ביום הראשון מתחילים מציאנג מאי לכיוון צפון, ועוצרים בחוות סחלבים קטנה, שיש בה בערך 50 סוגים של סחלבים שגדלים בצורה מפתיעה מאוד, פשוט תלויים באויר עם השורשים בחוץ. חוץ מזה המטייל היותר סקרן יוכל למצוא שם גם חוות פרפרים, והפחות סקרן יגיע לחנות מזכרות גדולה, שמציעה מבחר של תכשיטים בצורת סחלב, חלקם יפים מאוד. התחנה הבאה היא חוות נחשים, שבה מסתובבים בין כלובים (!) שבהם די הרבה נחשים מכל מני סוגים - קוברות, פיתונים, ועוד כמה. הריח מעט לא נעים, אבל בהחלט נסבל. המדריכים נורא אוהבים להתעלל בתיירים המגיעים (קרי לזרוק עליהם חבל שנראה כמו נחש, ולהנות מהצרחות). חלק מהנחשים אפשר להחזיק ולהצטלם איתם. לאחר מכן כולם מתאספים סביב במה קטנה למופע נחשים, שהיה מעט מזעזע בעיני, אבל בדיעבד הבנתי שנהנתי. המופע הוא בעצם אדם אחד שיוצא לבמה עם כמה קוברות ומשחק איתן, מרים אותן, מכניס את הראש שלהן לפה... לסיום המופע משחררים נחש פיתון גדול לתוך בריכה/באר, והמאלף? צולל אחריו ותופס אותו במים. כמובן שכל משך המופע מפחידים את התיירים בחבלים, נחשים, וכל מה שביניהם. עוד נסיעה קצרה, ומגיעים למחנה פילים, שם צופים במופע פילים (שרוקדים, מכדררים, מציירים ומצליחים להקסים), רוכבים בזוגות על עגלת שוורים לכיוון אחד לאורך נהר, ועל גבו של פיל על ספסל לכיוון השני, נסיעה של כ 20 דקות לכל כיוון, וכמובן מצטלמים בדרך. משם ממשיכים לראפטינג אתגרי, שהוא אתגרי בדיוק כמו רפטינג בירדן - שקט, נינוח, עם ירוק יפהפה מסביב. אם רק לא היו משפריצים מכל סירה, זה היה תענוג אמיתי. המעניין הוא שבסוף מסלול הראפטינג כל החבר'ה עולים על משאית פתוחה ונוסעים בעמידה כ-5 דקות עד לג'יפים, אז מי שבא בבגד ים בלבד שיתכונן לקור. לאחר מכן צפוייה נסיעת שטח בג'ונגל, וזו באמת נסיעת שטח של כמה שעות בחושך בג'ונגל בין עצים, שרכים, בורות, ובוץ, ובעצם גולת הכותרת של היום. הרכבים עוברים למצב 4X4, קופצים בין הבורות, הנוסעים נחבטים בתקרה וזה פשוט אדרנלין גם למי שמנוסה בטיולי שטח בארץ. בערב מגיעים למלון-צימר, אוכלים ארוחת ערב, והמדריכים מוכנים עם עמדת קריוקי עם מוסיקה ישראלית (מזרחית בעיקר).
ביום השני מתחילים בכפר שחיים בו 5 שבטים תאיים, ביניהם שבט ארוכות הצוואר, ושבט ארוכות האוזניים. הכפר כולו זה בעצם דרך עפר מלאה בדוכנים של צעיפים, שאלים ועבודות יד שהנשים האלו יוצרות ומוכרות, ואורגות במקום (דברים יפים, שווה לקנות, כי בהמשך הם יהיו יקרים יותר), וכמובן מצטלמות עם התיירים. על פניו נראה הכי ממוסחר שיש, אבל מי שיעבור מאחורי הבסטות, יגיע לבתי המגורים, שהם בקתות במבוק ללא קירות כמעט, עם משטחי במבוק חשופים עליהן זרוקות כמה שמיכות, וילדים, תרנגולות וכלבים מתרוצצים בהם. לפי מה שידוע לי, הכסף שהנשים מרוויחות מהתיירים מועבר לעמותה לקידום הכפר. המחירים, כמו בכל בסטה בתאילנד, ניתנים למיקוח ואכן ניתן להוריד כ 40% מהמחיר ההתחלתי, אבל בעיקר בכפר הזה לא היה לי לב להתמקח על 10 שקל בשבילי, והון בשבילם. נתקלתי בכאלה שהתמקחו על כל אגורה, וזה פשוט מחזה לא נעים, כי כל ישראלי מרוויח ביום אחד מה שהן בחודשיים. בסיום השופינג נוסעים למקדש בו חיים קופים חצי מאולפים (מאולפים לבקש אוכל מבני אדם, בעיקר). המקדש עצמו נמצא תחת סלע ענק עם מערה, משתרע על שטח גדול יחסית, וחוץ מהקופים שנחמד להאכיל בבננות ואגוזים שנמכרים במקום יש גם אגם קטנצ'יק עם סירות פדאלים, ופגודה עתיקה יפהפייה בין שיחי פרחים ששווה סיבוב וצילום. הקופים גונבים אוכל מהידיים, ואם מתקרבים לקטנים עלולים לתקוף, אז תמיד מסתובבים כמה תאילנדים עם רוגטקה ושומרים על שלום התייר. משם ממשיכים לציאנג ראי, לאיזור משולש הזהב (גבול תאילנד, בורמא ולאוס), ושטים בסירת מנוע בנהר המקונג ללאוס, שם נמצא "דיוטי פרי", כלמר עוד בסטות עם מזכרות, ויש דברים יפים וזולים, בעיקר פסלונים, ובקבוקי וויסקי מקומי עם נחשים ועקרבים בפנים. את הוויסקי ניתן לטעום, ואם היינו בסוף הטיול ולא בתחילתו, גם היינו מעיזים. אומרים שזה טוב לכח הגברא, אבל זה נאמר על כל דבר :) מאוד מיוחד להביא כמזכרת, בקבוק קטן עם קוברה בפנים ב 12 ש"ח בערך, שורד יפה כמה שבועות של טלטולים בתרמיל. כעבור שעה חוזרים בסירה לציאנג מאי, ויש עוד זמן לטייל במתחם משולש הזהב שבו יש שוק כמובן, אך גם פסל ענק של בודהא מוזהב על סירה, פסלי פילים ונחשים מוזהבים שמצטלמים נפלא על רקע השקיעה. בסוף היום מגיעים למלון בציאנג ראי, ואחרי ארוחת הערב רצוי לסייר בשוק הלילה, לעשות מסאז' (המחירים בין הזולים בכל תאילנד ואיכות מצויינת) ויש גם מועדון לילה שלא הגענו אליו, אבל מי שהגיע לא התרשם.
את היום האחרון מתחילים מסיור במפל Mae-Rim באיזור ציאנג ראי. המפל דורש הליכה מעט מאומצת בשביל בן ק"מ וחצי בג'ונגל, אבל הוא שווה את המאמץ. המים קרים כמו קרח, צלולים, אפשר להכנס ולטבול, והירוק מסביב פשוט שוטף את העיניים. לאחר המפל נוהגים בכבישים בצפון, בין ההרים ושדות האורז עד לכפר, בו אוכלים צהריים (בתנאים נקיים, לא להתרגש). המקומיים בצפון מאוד שמחים לראות תיירים, אני מקווה שזה לא ישתנה עם השנים והעומס, באיים ובבנגקוק המקומיים כבר שמחים פחות. האנשים שעובדים בשדות מנופפים ומחייכים לכל ג'יפ של טאנה, ולכל תייר, הילדים בכניסה לכפרים מחכים לקבוצות התיירים המגיעות, ורובם גם מקבלים מהם סוכריות וכיבודים (כדאי להשקיע מראש כמה שקלים בכל מיני סוכריות וצ'יפסים לילדים שתפגשו בדרך, פשוט תגרמו להם אושר עצום. אצלנו כמה ילדים קטנטנים הלכו מכות על חפיסת צ'יפס, עד שהאמא לא הפרידה ביניהם). בדרך חזרה בין ההרים יורדים מהכביש לנהיגת שטח של כשעה, פחות מרגשת מהראשונה, אבל הנופים שרואים בדרך פשוט דורשים עצירה כל דקה לסשן צילומים קצר. לקינוח, עוצרים במעיינות חמים, עם ריח נוראי של גופרית וביתנים בהם ניתן לטבול במים (נפרד לנשים וגברים). הביתנים מוקפים בגן שנעים לטייל בו, ובקצה הגן שני גייזרים שמשפריצים קיטור לגובה של 4-5 מטרים, ובריכה של מים רותחים. המקומיים קונים ביצים בסלסילות, מבשלים אותן בבריכה מספר דקות, ואוכלים. משם עוד נהיגה בכבישי הצפון חזרה לציאנג מאי.
השורה התחתונה - הצפון הוא החלק אותו הכי אהבנו בכל תאילנד, עם הטבע הכי יפה, והכי אוטנטי. גם מי שמגיע לתאילנד לזמן קצר שווה שישקיע שלושה ימים בטיול של טאנה. זה בהחלט מספיק כדי לקבל טעימה מהאיזור והאנשים. בכלל, למרות ההרגשה של טיול שנתי, זו נקודת פתיחה מצויינת לטיול בתאילנד, בעיקר כי אתה לומד איך לטייל ולהסתדר בסביבה מבוקרת, והתמורה שאתה מקבל היא מעל ומעבר לסכום המצחיק שהטיול כולו עולה (כ 600 ש"ח לאדם, כולל הכל + דיסק DVD).
ליצירת קשר ופרטים נוספים:
http://www.thanaadventure.com/root
27/8 Soi 4, Tapae Rd., Changklan, Chiang Mai, Thailand
Tel. (006653)279794 Fax. (006653)272285
Email: info@thanaadventure.com
ליצירת קשר ופרטים נוספים:
http://www.thanaadventure.com/root
27/8 Soi 4, Tapae Rd., Changklan, Chiang Mai, Thailand
Tel. (006653)279794 Fax. (006653)272285
Email: info@thanaadventure.com
נ.ב. כמובן שטאנה אינה החברה היחידה שמציעה טיולי ג'יפים בצפון. חברת רד בריק ממוקמת גם היא בציאנג מאי, ומציעה טיולים במסלול מעט שונה, אך סה"כ על אותו העקרון, וגם הם מתמחים בישראלים. לפי מה ששמענו ברד בריק יש יותר נהיגת שטח. מעבר לזאת, בכל סוכנות נסיעות מקומית תראו מגוון הצעות לטיולי ג'יפים מאורגנים דומים, שפונים לתיירים מכל קצוות תבל, אז המבחר הוא עצום. אנחנו הלכנו על טאנה בעקבות המלצות, וגם כי המסלול היה הכי מקיף לדעתנו, ולא התאכזבנו.
הירשם ל-
רשומות (Atom)